סיפורו של שיעור שנולד במקום הכי צפוני בתל אביב

שנים רבות הייתי בקשר עם חבר נעורים שלי, יהודי משועי הארץ, אך כל נסיונות הקרוב שעשיתי נכשלו למול חומות בצורות שהוא עטה את עצמו בהן. לכן הופתעתי כאשר יום אחד הוא התקשר אלי וסיפר שהוא עובר לדירה חדשה, הממוקמת בפרוייקט חווילות יוקרתי על חוף ימה של תל אביב והוא צריך את עזרתי. האיש שאינו נמנה על שדרות הציבור שמר המצוות, פנה אלי וביקש שאדאג לכך שבביתו יותקנו מזוזות מהסוג המהודר והטוב ביותר. כיוון ואני מחזיק מעצמי יהודי פשוט, פניתי לרב גדול אליו אני קשור וביקשתי את עזרתו. שבוע לאחר מכן, התייצבנו שנינו בחווילה המפוארת, כדי לקיים מצווה חשובה זו של קביעת מזוזה במעונה של המשפחה היקרה, אשר השכילה לדור לצד מזוזה מהודרת.

חבר הנעורים שלי היה לחוץ כל אותו הזמן ומיהר לפגישת עסקים חשובה. לא רצינו לעכב בעדו ועם סיום קביעת המזוזה בירכנו אותו שיזכה לרוות נחת ממעונו החדש ולהצלחה בעסקים. פניו קרנו מאושר והוא ביקש שנברך גם את אשתו לבריאות והצלחה בניתוח שעמדה לעבור. הוא הוביל אותנו לסלון שם היא ישבה והרב העניק לה ברכה מיוחדת במינה ואף נתן לה ספר תהילים קטן.

לפתע הסבה ספרייה עצומת ממדים את תשומת ליבו של הרב. ספרים רבים, הדורים ויפים, בעלי כריכה בוהקת ועליהם מוטבעות אותיות זהב וכסף מסוגים שונים, מסודרים היו למופת על מדפים עשויים עץ משובח. רוב הספרים היו כתובים בשפות זרות, והרב ביקש לשלוף לעצמו ספר ולעיין בו מעט לפני צאתו את הבית. תוך כדי בחינת הספרים, צדה עינו סדרת ספרים עבים, גבוהים, בעלי כריכה מהוהה, שניצבו על מדף גבוה. ניכר היה שהם הונחו שם כי לא התכוונו להשתמש בהם. כשנשאל בעל הבית למהותם של ספרים אלו, התמלאו עיניו דוק של התרגשות והוא הפטיר: "ספרים אלו, הם גמרות, תלמוד בבלי של אבי מנוחתו עדן, שהיה יהודי תלמיד חכם והוגה בספרי תלמוד".

עוד הוא מוחה דמעה מעיניו, נטל הרב כרך אחד לידיו, מסכת ברכות, והחל מדפדף בה. הנה, סוגיה יפה ומרתקת והנה אמרה של אחד האמוראים, שנשאה לה כנפיים והפכה למשפט הנהגה בפי כל. בעל הבית שלפתע נראה נינוח ולא לחוץ לרוץ לפגישה העסקית, שלף מטפחת משי צחורה מכיס מקטורנו, התיישב על כורסה פנויה וסיפר: "אני מתרגש מאד. כעת אני נזכר שבימי ילדותי אבי למד איתי את מסכתות בבא קמא ובבא מציעא. אח… ליבי הומה עלי מידי דברי בו, באבי זכרונו לברכה".

"נו, נו", הציע הרב, "בדיוק בימים אלו אנחנו לומדים בבית הכנסת את מסכת בבא קמא, אפשר להמשיך ללמוד גם כיום, ולהביא עדנה לכרכים אלו של אביך המנוח, נקדיש את השיעור לעילוי נשמתו"… בעל הבית התרגש עד עמקי נשמתו. "משכך הצעת, שב גם אתה הרב, אספר לך משהוא אישי. כפי שאתה רואה ומבין, דרכי אינה תואמת לדרכו של אבי. הוא, אדם פיקח מאד היה, הבחין כבר בצעירותי לאן נושבת רוחי. זה לא היה לרוחו, אך בחכמתו הרבה, אחר שהכיר את טבעי, לא פצה מעולם את פיו. תמיד, בכל עת ששהיתי בחברתו, אפף אותי באהבה ובחום עד אין קץ.

לעולם לא אשכח, כיצד פעם אחת, בפקחות רבה הוא החדיר בי מסר חד וחריף שחילחל לעמקי נשמתי, חדר לעצמותי והפך חלק מישותי, וכל זאת בתבונה ובחכמה מבלי לפגוע בי חלילה. ערב שבת היה זה, בעיירת מולדתי ברוסיה. פסעתי עם אבי לכיוון בית הכנסת בשבילי העיירה, אשר יהודים וגויים גרו בה בעירבוביה. לפתע נתקלנו במחזה מוכר. גוי, עב כרס, מוטל על הארץ, בקבוק ריק מושלך בקרבתו, וריח עז של שכרות וצחנה נודף ממנו. הוא, הגוי השיכור, ישן שנת ישרים קולנית, ניכר היה עליו כי טוב לו…

אבי, הניד בראשו לעבר השיכור ופלט לעברי: "אח… בני יקירי. אני כל כך מקנא בו!" חידדתי את אזני כאפרכסת, האם אבי אציל הנפש והמידות אכן אמר את ששמעתי? "כן", אמר אבי נחרצות, "אני מאד מקנא בו, בשיכור! הוא מתנהג בדיוק כפי שנהג אביו אשר חיקה את סבו שלמד זאת מאבי סבו אשר ספג תרבות זו בחיק סב סבו… ואילו אני", הצביע אבי על עצמו, "כלום הגעתי לדרגתו של אבי הצדיק? למעלות התרומיות של סבי?" אמר ולא יסף.

לקח מופלא ביקש אבי ללמדני בדרך מוסווית זו בלא לפגוע בי. מאז חלפו שנות דור. איני יכול לתאר את הצביטה שחשתי בליבי בעת שאבי המנוח אמר את דבריו על הגוי השיכור, הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון. כעת, כאשר הצעת לי להקים שיעור בתלמוד הבבלי, בכרכי גמרא הללו שכה היו יקרים לו וגם … לי. צמרמורת של התרגשות חולפת בגבי כאשר אני מהרהר ביני לביני מה חושב אבי זכרונו לברכה ברגע נאצל זה".

******

ידידיי ורעיי, הכוח שלנו הוא בשמירת המסורת שלנו, האמונה והערכים שלנו, והעברתה מדור לדור. כמו במירוץ שליחים, אנו נדרשים להעביר את מקל האמונה מסבא לאבא לבן, בצורה מדויקת ורציפה, ומבלי להפיל אותו. בהצלחה לכולנו!!!