לחגוג את העצבות תוך ציפייה לעתיד טוב יותר
העיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות חורבנו של המקדש. השמירה העקבית של יום זה לאורך הדורות אינה מאפשרת לנו לקבל את העולם שאחרי המקדש בתור המציאות החדשה, הנורמלית והקבועה...
מספרים על נפוליאון שהגיע בליל תשעה באב לעיר שכבש. הוא עבר ליד בית כנסת מט ליפול, וראה שם יהודים ישובים על הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הדגול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה היכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון, לאחר שהתעשת הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה רב, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר"…
אם לא יתרחש שינוי משמעותי מאוד בימים הקרובים, שוב נעבור דרך הימים שמובילים אל תשעה באב, ובכלל זה תשעה באב עצמו – היום העצוב ביותר בשנה היהודית. שנה אחר שנה, אנחנו נזכרים בגלות הרוחנית שלנו ובמצב הקשה בו אנו נתונים, ומנסים להבין מה אנחנו אמורים ללמוד מהגלות הארוכה שקיצה לא ידוע לנו, ומההמתנה המתמשכת לגאולה.
מפגש מרתק נוסף אירע בין הנביא ירמיהו והפילוסוף היווני אפלטון. ירמיהו התאבל על חורבן המקדש הראשון בירושלים, ואפלטון נכנס איתו לשיחה. אפלטון שהתרשם מחוכמתו של ירמיהו, שאל אותו: "אני לא מבין איך חכם כמוך יכול להתאבל כל כך על משהו שהיה ואיננו. מה שהיה היה, ומעתה הדאגה שלך צריכה לעסוק רק בעתיד, וכיצד אתה יכול להשפיע עליו. איזה טעם יכול להיות לכל הבכי הזה?". ירמיהו ענה, "אני לא יכול לענות לך על השאלה הלוגית ששאלת, מפני שלא תוכל להבין את התשובה".
האם אפלטון לא צדק? ועל אחת כמה וכמה היום, 2,500 שנים מאוחר יותר, האם לא הגיע הזמן לחשוב על ההווה והעתיד, ולהפסיק לבכות על חלב שנשפך? האם נוכל לשכוח אי פעם? אחרי כל הזמן הזה, איך אנחנו יכולים להיכנס מידי שנה בשנה לשלושה שבועות של אבל גדל והולך, ששיאו ביום צום ועצב?
למען האמת, כושר השיכחה – היכולת לשכוח זיכרונות כואבים – היא אחת המתנות הנפלאות שהעניק לנו בורא עולם. אם לא היינו מסוגלים לשכוח צרות שעברו עלינו, אם כאב אובדנו של קרוב או חבר היה נותר באותה עוצמה כמו ברגע האובדן, היינו מנוטרלים – חסרי יכולת להתמודד עם החיים. יש ברכה מיוחדת ביכולת להעביר בהדרגה את כאב האובדן לירכתי ההכרה, למרות שאנו ממשיכים לשאת את זכר הנפטר בליבנו.
עם זאת, הכלל הזה אינו תקף כאן. כפי שנאמר בפסוק המוכר בתהילים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!" התחייבנו לא לשכוח לעולם! חכמינו, בזה שתיקנו וקבעו את ההלכות השונות שעוסקות בשלושת השבועות, דאגו לכך שלכל הפחות במשך תקופה ממושכת אחת בשנה, בכמה ימי צום הפזורים לאורך שאר השנה, וכמובן בבקשות החוזרות ונשנות שלוש פעמים ביום בתפילה – נזכור תמיד ולעולם לא נשכח להתאבל על ירושלים.
העיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות חורבנו של המקדש. השמירה העקבית של יום זה לאורך הדורות אינה מאפשרת לנו לקבל את העולם שאחרי המקדש בתור המציאות החדשה, הנורמלית והקבועה. המקדש בירושלים נחרב, אבל רק זמנית. היום בו נחדל לייחל שבית המקדש ייבנה מחדש, הוא היום שבו החורבן יהפוך לבלתי הפיך.
מדובר בהכרה בסיסית כל כך, שהיא חייבת להוות חלק מכל עניינינו בחיים. אנחנו מתמודדים עם כל מיני בעיות אישיות – חינוך הילדים, בריאות, פרנסה, צמיחה אישית, בעיות קיומיות ועוד. אנחנו בוחנים את המצב הפוליטי והחברתי בארץ, ומקשיבים לכל מיני עצות של "חכמים" למיניהם. כל אחד מהם מצביע על גורם שונה שהוא הוא השורש לכל תהיותינו, ואנחנו שוכחים שהבעיה האמיתית היא הגלות – הריחוק שלנו מאלוקים ומבית המקדש בירושלים. אנחנו שוכחים שלא משנה כמה בעיות נפתור בארץ או בחו"ל, ולא משנה כמה נצמח בחיינו האישיים כיהודים, עדיין יוותר חור עצום בחיינו הרוחניים, כל עוד יתקיים המצב של "גלינו מארצנו… ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך בבית הגדול והקדוש…"
מדוע יהודים רבים כל כך מרוחקים משורשיהם הרוחניים? מדוע יש כל כך הרבה מחלוקות עזות וקשות בין קבוצות של יהודים? כיצד נוכל אי פעם ליישב את הסוגיות הגדולות המפלגות אותנו, כשהנושאים האלה מבוססים על הבדלים מהותיים כל כך בהבנת התורה – במה זה להיות יהודי, בטבע חובותינו כיהודים, ובעד כמה אנחנו יכולים להיות גמישים באימוץ חובות אלה בזמנים המודרניים? מה נדרש כדי לאפשר להמוני יהודים שאין להם מושג על יופייה של השבת, שמירת כשרות, לימוד תורה וחיים יהודיים, לזכות לראות לכל הפחות ניצוץ קלוש של מה שהם מפסידים? כיצד ייושבו הבעיות הגדולות שמקיפות את ארץ הקודש? מתי נוכל להרגיש כל הזמן את השמחה הנשגבת של קירבה לאלוקים, ללא הסתירות הפנימיות, הצער, הקשיים והבדידות הקיומית, שאנחנו מרגישים לכל אורך המסע הרוחני שלנו?
כל כמיהה כואבת שלנו, להתאחד עם אלוקים ולבנות את בית המקדש, היא אבן נוספת ממנה ייבנה בסופו של דבר המקדש. למרות שפעמים רבות היהדות מלמדת שמעשיו של האדם חשובים יותר מדעותיו או מחשבותיו, בכל זאת נכון גם שה"רצון לעשות מצווה, או לקחת חלק בהנאה רוחנית, גדול יותר מההנאה עצמה". ההמתנה הפעילה לבנייתו מחדש, הדמעות שנשפכות על חסרונו – המאמץ לא להיטמע אל תוך התרבות המקיפה אותנו על ערכיה הזרים, אלא לחתור להשיג עצמיות יהודית ייחודית – זה מה שבסופו של דבר יחזיר אותו. כל דמעה שזולגת וכל אנחה על חסרונו הן מרכיב נוסף בבנייתו.
אי לכך, שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם תקופה של בכי, אך גם תקופה חיובית: בכי שהוא חלק מתהליך הבנייה מחדש. בכי של תקווה, של כמיהה לעתיד טוב יותר – ביטוי ממעמקי הנשמה שלעולם לא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, עד שנשיג תשובה שלמה – חזרה לקירבת האלוקים שהייתה פעם, ושהיא עדיין אפשרית באופן פוטנציאלי.
ודאי שאנחנו צריכים לחיות מתוך גישה בטוחה ושמחה. אנחנו חייבים להשקיע זמן כדי להנות מהצמיחה שלנו, לחגוג את היהדות שלנו, ולשיר בשמחה על המזל שהיה לנו לקחת חלק בבניית חיינו הרוחניים הפנימיים, כמו גם בחיי המשפחה שלנו ובחברה. אבל אנחנו צריכים גם לתת לעצמנו את הזמן להתאבל מעט מבפנים, על כל הפוטנציאל הקיים בנו שעדיין לא בא אל מימושו. רק כך נמשיך לצמוח ולצפות ליום שבו הקדושה הפנימית שלנו תיבנה לגמרי –ולימות המשיח במהרה בימינו אמן.
אמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה".
עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוטה בערפל.
בניין בית-המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. כל הצרות והייסורים שעוברים על עמנו הם תולדה של חורבן בית-המקדש, והכמיהה לבניינו מרכזת בתוכה את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית.
עובד ממאמר של הרב י.א. אופנהימר
תגובות
(0)