חנוכה עוצמתי ללא חיבור לחשמל

בשנה שעברה, באחד מימי השישי שיצא יום לפני חנוכה, עברה על העיר סנט-לואיס בארה"ב, בה התגוררנו, סופה עזה. כמיליון בתים נותקו מרשת החשמל, כולל כמעט כל הבתים בשכונה שלנו, שבו חיים כ-55,000 תושבים. עצים שקרסו חסמו את הדרכים הקרובות לביתנו, וכרתו בקריסתם עמודי חשמל וטלפו, שחוטיהם התדלדלו מהם רפויים ומסובכים זה בזה על הקרקע. הערכנו שאין שום סיכוי שהחשמל יחזור בזמן הקרוב.

מכיוון שכל התוכניות ליום זה בוטלו, כולל לימודי הילדים ויציאה לעבודה, ומכיוון שהטמפרטורה בחוץ הייתה בסביבות המינוס 5, התחלנו לתכנן כיצד להתארגן ללילה הראשון של חנוכה ולסעודת השבת – בלי חשמל. למזלנו, יש לנו אח-עצים שיכולה לחמם חלק ניכר מהבית ושניתן לבשל עליה, כך שאנחנו לא עמדנו לרעוב או לקפוא. את החלב ויתר המוצרים הרגישים העברנו למרפסת, שם הם זכו לקירור והקפאה טבעיים.

חלה שאפתה אשתי אשת החייל שבוע קודם, יצאה מהמקפיא השובת וחוממה מעל האח. עטפנו דג סלמון בנייר אלומיניום וצלינו אותו על הגחלים. מטבעות ו'תפוזי' שוקולד שקיבלנו במתנה יועדו להיות הקינוח הצנוע שלנו. בזמן שבו מדפי החנויות מתרוקנים במהירות והתושבים מוזהרים לא לצאת לדרכים – הן מבחינה בטיחותית והן כדי לשמור על הדלק יקר המציאות – עדיף לאכול מה שיש בבית.

בזריזות ארגנו את כל מה שצריך לחנוכה: חנוכייה, נרות, דמי חנוכה, סביבונים, ספרים על חנוכה, שירונים. לצערנו לא הצלחנו לארגן לביבות או סופגניות, וכן לא יכולנו להשמיע שירים במערכת סטריאו, אבל את הבסיס היה לנו, ב"ה.

הדלקת החנוכייה במטבח הקר והמחשיך, גרמה לקטנים לעקוב אחר התהליך בדממת יראה. החשיכה והעצים הרבים שנטועים ברחוב שלנו, הסתירו כמעט לחלוטין את בתי השכנים. שרנו שירי חנוכה בלי ליווי מוסיקלי, "מי ימלל גבורות ישראל" הייתה הבחירה המובנת מאליה, ולאחריה "מעוז צור", "הנרות הללו". כשנגמרו השירים המוכרים, שדרגנו את עצמנו בעזרת הילדים הקטנים שהמציאו מספר שירי חנוכה משל עצמם.

נצנוץ השלהבות הקטנות בחשכת הבית, גרם לנו לחזור אחורה בזמן. בפעם הראשונה הרגשתי שאני מבין לעומק את שלהבת התקווה הקטנה שבערה כפי הנראה בליבות המכבים, כאשר הדליקו את המנורה בבית המקדש המשוקם, מתפללים שאיכשהו יספיק השמן בכד הקטן שמצאו לשבוע שלם – עד ששמן חדש ימוצה ויגיע. חשבתי על חגי החנוכה הפשוטים שהסבים שלי ודאי חגגו, בימים שטרם עידן החשמל, בעיירתם הקטנה בחוץ לארץ. הלילות ההם ודאי דמו מאוד ללילה הזה – חשוכים וצוננים, מוארים רק בנרות ובשמחה הפשוטה של חגיגת חירותנו לעבוד את אלוקינו כיהודים.

בלי אורות חשמל שיסיחו את דעתנו, נראה כאילו כל הערב מקבל איכות אינטימית מכושפת. סיפרנו את סיפור החנוכה, הצטופפנו יחד כדי להתחמם בתוך מעגל הזוהר הכתום של האח. הילדים הקטנים גילו בגרות מתוקה, כשהתברר שהמתנות הקטנות שקיבלו לחנוכה הן פלסטלינה רכה, שבה לא יוכלו לשחק לפני שהבוקר יעלה ויביא עמו אור.

לקראת שקיעה, זכו נרות החנוכה בתגבורתם של נרות השבת. כמנה ראשונה בסעודת השבת, אכלנו כמה קלמנטינות, מהטעימות ביותר שטעמתי בחיי. ישבנו לצד חלון שחור משחור שלא הואר מפנסי הרחוב, והסכמנו פה אחד שהחלה שאכלנו היא הכי טעימה שאכלנו מעודנו. כל מנה הייתה נהדרת, וחמימותה – מתנה נפלאה. כדי לשמור על החום, סגרנו את דלתות חדרי השינה. שוחחנו, התחבקנו ושיחקנו עם חמשת הילדים שלנו אל תוך הלילה, ואז התכרבלנו על הספות ובשקי שינה סביב האח החמימה, לשנת לילה משותפת. לילו השני של חנוכה חלף באופן דומה למדי.

שבוע אחר כך, חלק מידידינו עדיין לא חוברו לרשת החשמל, כולל הרב שלנו. חלק מהאזורים בסנט-לואיס נאלצו להמתין שבועיים שלמים בטרם חוברו לרשת החשמל. לנו היה יותר מזל. למרות שחשבנו שבמשך כל ימי החנוכה לא יהיה לנו חשמל, האורות שלנו חזרו יומיים אחרי שכבו.

הסתובבתי בבית, לוחץ על מתגים ומקשיב לנהמתו המנחמת של מפזר החום, והבנתי כיצד אני חי בנס חנוכה פרטי משלי – נס האור, כשחשבנו שהוא ייעדר זמן רב ולבסוף חזר אלינו בזמן סביר. ויותר מזה, הנס לזכות בסופו של דבר בחנוכה החווייתי ביותר בחיי, למרות הקשיים.

לקראת חנוכה השנה, שוחחתי עם אשתי וחשבנו שאולי הפעם נכבה בעצמנו את כל האורות ונשחזר את אותו חנוכה חוויתי. נראה לי שלחנוכה לא תהיה אותה השפעה, בלי אותן להבות זעירות העומדות לבדן באומץ מול החושך.

*******

תחשבו על זה ותיווכחו בעצמכם שהעולם יכול להיראות יפה כשלעיתים מתכנסים, ללא מכשירים אלקטרוניים, ללא מחשב וללא הפרעות, ככה בפשטות, רק בני הבית – רק המשפחה. זמן זה הוא הזדמנות מצוינת להתעדכנות בחיים של כולם, להקשבה לבני הבית, ולשיחה על נושאים אקטואליים מעניינים. מה צריך יותר מאשר תקשורת איכותית בין אישית, אנשים שמתקשרים עם אנשים, אנשים שמתחברים לאנשים הקרובים אליהם ביותר, ללא שום גורמים מפריעים.

ככה אגב, נראית השבת היהודית, שמאחדת ומלכדת את בני הבית. לעיתים מרוב אמצעים טכנולוגיים איבדנו את 'הביחד' את ה-'כל ישראל חברים', את זמן האיכות והרוגע, ואת התקשורת הבין אישית שכל כך נחוצה לכולנו.