לפעמים, שיא הבריאות זו מחלה ממארת

מילא מובטל, את זה היא קיבלה בהכנעה, אבל שבעלה יתהפך? "הישנה רענן את עורו?" יום אחד הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כיוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה ומוסר על ידי רב השכונה. זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה בארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים. אבל הכיפה לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה. ניצנית ורונן, זוג אקדמאים איכותי, נושקים לעשיריון העליון, מהשמנא וסלתא של רמת אביב.

כהייטקיסטית מצליחה יש לניצנית השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו.  היא מכבדת דתיים… אבל מרחוק. אבל מה לעשות שבעלה רענן, שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא. והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.

"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות… זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה… והוא עונה לה: "יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית". "נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תכריח גם אותי לקיים מצוות. זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך. אני בהחלט מעריכה את צעדיך…אבל, עד כאן, הנח לי לנפשי".

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכה לפרי-בטן. בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושים, אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך". המילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רצתה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.

הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת. בשלב מסוים ניצנית הסכימה לשמור שבת. מהר מאוד היא התרגלה לשקט המרומם והחודר של קסם השבת. אחר כך קיבלה על עצמה טהרת המשפחה. אחר כך למדה לברך. באמת הישגים ראויים לציון.

רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף: "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות… אינני יכולה להיפרד מן השיער… הוא כל כך יפה". וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין: הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, אך ילדים עדיין לא נראו באופק.

ואז אירע האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. למרבה הזוועה התברר שהמחלה הנוראה מקננת בה בדם. "אני נורא מצטער" אמר הרופא "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים". ניצנית נכנסה לטיפול הראשון. כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.

"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. קיבלתי איתות משמיים. אמנם עליתי בסולם הרוחני. אבל את נושא הצניעות לא הפנמתי. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אוהבים אותי בשמיים ועוזרים לי לקבל את ההחלטה הנכונה".

דמעות ניקוו בעיניו של רענן. "רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען אבינו שבשמיים. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים…" ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספריים והחלה לגזור את שערותיה. "ואם ירחמו עלי מן השמים, את השיער החדש שיצמח לי, אצניע מתחת לכיסוי ראש".

5 שנים חלפו. ניצנית הבריאה לחלוטין וזכתה ללדת שלושה ילדים מקסימים. רענן משלב לימודים תורניים עם ייעוץ אסטרטגי בתחום ההייטק. וניצנית? בנוסף לעבודת הקודש של גידול וחינוך הילדים, היא מנהלת חנות גדולה ומצליחה של… כיסויי ראש. לפעמים, ידידיי, אין דבר יותר מבריא מ… מחלה ממארת.

*****
כולנו מקבלים בחיינו עלי חלד מכות ממכות שונות. אם אנחנו משכילים להבין שאלו מכות אל אהבה, ופועלים לשיפור דרכינו, אזי הרווח כולו שלנו.

עובד מספור של קובי לוי