מדוע האכילו את הקשישה בכלים חד פעמיים?

במהלך לימודי ועבודתי בארה"ב חטפתי את שוק חיי, עת נוכחתי שיהודי שלא מחובר ליהדות האורטודוקסית 'באינפוזיה', תוך דור או שניים כבר קשה למצוא יהודים בקרב צאצאיו. עצוב ! כיוון ו"כל ישראל ערבים זה לזה", החלטתי שגם אני הקטן חייב להירתם לנושא, ולפעול למזעור התופעה. התחלתי לקרב לבבות בדרכי נועם, באהבה, בשמחת הלב, תוך מתן הוכחות שמי שישמור על יהדותו, ירויח לא רק את העולם הבא שלו, אלא גם את העולם הזה. פעילות הקירוב היתה בעיקר עם יהודי ארה"ב, ותוך כדי משחק בייסבול או כדרור לסל עם צעירים ומבוגרים, נטעתי בהם קצת אידישקייט ואמונה. מטבע הדברים כשחזרתי לארץ עסקתי פחות בנושא, אם כי מידי פעם הוזמנתי ע"י קהילות שונות בארה"ב לבצע פעילות רוחנית.

באחת הפעמים, בסיום הרצאה בפני חברי אחת הקהילות העשירות בארה"ב, ניגש אלי אחד מחברי הקהילה ושאל: "כבוד הרב, אני מבין שאתה מסייע לאנשים המבקשים לשוב לכור מחצבתם. שמא תוכל לומר לי את גילו של האדם המבוגר ביותר שנזדמן לך לסייע לו להתקדם בדרך העולה בית אל?". הפעלתי תוכנת סריקה וחיפוש בראשי. במוחי רצו תמונות רבות ממקומות שונים, דמויות מגוונות ואירועים מוזרים, והגעתי למסקנה, שהאדם המבוגר ביותר שהצלתי אותו מהתבוללות היה בן 65. כנראה, אנשים מבוגרים יותר, אינם חפצים לשנות את אורח חייהם. הם חשים שחלף זמן רב מידי מכדי שתהיה בידם האפשרות והרצון להפוך את דרכם, עניתי.

האיש הסיר את כובעו המהודר, הזמין אותי לכוס משקה והחל לספר: האמת, כבוד הרב, שאני מעולם לא עסקתי בנושא זה. יהודי טוב אני. שומר מצוות, מתפלל בבית כנסת, אולי סייעתי כלכלית פה ושם לארגונים העוסקים בהפצת תורה ומצוות, אך אני עצמי אין לי שיג ושיח בנושאים אלו. מזה שנים רבות אני מנהל בית אבות מפואר, מיוחד במינו. באחד הימים הופיעה קבוצת פקחים מטעם משרד הבריאות של ארה"ב. הללו, קשוחים, החלטיים ונמרצים, סובבו יום שלם בבית האבות. בדקו, חקרו, הסתכלו, שאלו, הרימו עציצים בלובי כדי לבדוק שגם מתחת העציצים אנו מקפידים לנקות.

בקיצור, בסופו של יום הם הכירו יותר טוב ממני את סדקיו ואת פינותיו של הבניין הגדול. גם על חדר האוכל המפואר לא פסחה עיניהם. ניתן היה לראות כי שביעות רצונם הולכת ומתמלאת. על נייר ארוך, מלא בשורות צפופות, הבחנתי בסימני וי כחולים רבים, ההולכים ומתמלאים לאורכו של הגליון, וכמעט שהוקל לי לחלוטין. לא היה לי ספק שעברתי את הבדיקה בשלום. ראש הצוות כבר הורה לעובדיו להתרכז יחד לפגישה סופית כדי לגבש את הנתונים וההתרשמות שנצברו על ידיהם במהלך היום כולו. לפתע ניגשה אליהם אחת מדיירות הבית, קשישה שעברה את שתי מלחמות העולם, וכנראה גם עוד כמה דברים, והתלוננה בפניהם על הארוחות שמוגשות לה, תוך שהיא מסבירה, שהאוכל שמגישים לה הוא מצוין, אבל הכלים – חד פעמיים. כולם מקבלים את האוכל בכלי חרסינה מהודרים ובסכו"ם מתכתי נוצץ, והיא, כך סיפרה, נאלצת לאכול בכלים חד פעמיים.

ראש הפקחים, אדם שמימיו לא העלה חיוך על פניו, הביט בי בחומרה רבה, ואני נאלצתי להודות בפניו, כי אכן הצדק עם הקשישה. הפקחים ומפקחם הביטו בי ובקשישה לסירוגין, הם לא הבינו את המתרחש. לא נותרה בפני ברירה, והסברתי להם שהאשה הזו היא היהודיה היחידה בבית האבות, ואיני יכול להגיש לפניה את האוכל הלא כשר שמוגש בפני שאר הקשישים, ולכן אני רוכש עבורה אוכל במסעדה יהודית ומגיש לה אותו בכלים חד פעמיים. זה לא כלכלי להחזיק מטבח מיוחד בשביל קשישה אחת. "נו, גברת, מה את רוצה?", רטן ראש הפקחים. "את יהודיה, ואינך יכולה לאכול את האוכל שמגישים כאן, וגם לא בכלים שבהם אוכלים שאר הזקנים".

"נכון", ענתה הקשישה, "אני יהודיה, אבל לא איכפת לי לאכול את האוכל שמגישים לכולם! זה הוא! בגלל שהוא, בעל הבית, יהודי, הוא אינו מוכן להגיש לי נבילות וטריפות. לי עצמי אין כל בעיה עם הנושא. אני מבקשת מכם", סיימה, "לטפל בעניין, מתוקף תפקידכם". קבוצת הפקחים עזבה את הבניין על אתר, לא לפני שראש הפקחים הזהיר אותי באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הוא ישוב למקום בעוד 14 יום בדיוק, ואם הזקנה לא תהיה מרוצה, לא מעניין אותו איך ולמה, הרשיון יישלל ממני לאלתר!

רבי! באותו יום מינתי לעצמי ממלאי מקום לכל תפקידיי. ישבתי לילה שלם עם קבוצת אנשים צעירים ומוכשרים ובפרק זמן קצר ביותר לימדתי כל אחד מהם חלק מסוים מתפקידיי, ואני הפכתי באותו רגע למרצה הבכיר ביותר שהכרתי אי פעם. שבועיים תמימים השקעתי כדי לשכנע את הזקנה שלא תאכל חלילה נבילות וטריפות. היא התייצבה מולי עם אופי עקשן שהפך למוצק במשך תשעים וחמש שנות חיים, ואני גייסתי את כל כוח השכנוע שלי, כדי להפוך את מחשבתה ולהניאה מרצונה לאכול, חלילה, נבילות וטריפות. לאחר שבועיים ימים חזרו הפקחים, ופגשו את הזקנה רכונה מעל מערכת כלים חד פעמיים, מאושרת כפי שלא היתה מעולם. "טוב לי", אמרה להם. "אני מבטלת את התלונה".

היו לי הרבה הצלחות בחיי בעסקיי המגוונים אך הרגשתי שזו ההצלחה הכי גדולה. אתה רבי אמרת לי שלא נתקלת באדם מעל גיל 65 שביקש לשנות את דרכו, 'קשה להם', אמרת. נכון, אתה צודק. אבל כנראה, שהכל תלוי בכח הרצון. אני הצלחתי לשנות את מחשבתה של קשישה בת 95 ! כי מאד רציתי בכך. אודה על האמת, בתחילה עשיתי את מלאכתי מתוך חשש שישללו ממני את הרשיון לנהל מוסד בית אבות. אך תוך ימים מספר הרגשתי שמלאכת קודש לפני. חסתי על נשמה אומללה מישראל שמתקרבת למאה ועשרים, ותמלא את כריסה בנבילות וטריפות. רצוני הכן חדר מבעד לשריון העיקשות שהיא העטתה על עצמה.
*****
"יגעת מצאת – תאמין!" כשרוצים – יכולים. אין דבר העומד בפני הרצון. כך הדבר בכל עניין, הן גשמי וקל וחומר בעניין רוחני. אדם שיודע כי פעולה מסוימת תיטיב עמו, יעשה כל שלאל ידו כדי להגיע אל המטרה בכל דרך ואמצעי. הכל עניין של רצון!

עובד מ-"מאורות הדף היומי"