גידי הטייס רוקד במחנה הריכוז

גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק היחודי שלהם. הוא ידע להשתמש בה במין מומחיות ולוליינות כשהיא מלווה במבט עין חד ונוקב. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, והאיץ בחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, מתבייתים על מטרות האוייב, מפציצים בדייקנות, וחוזרים לבסיס האם לשלום.

"גידי נולד להיות טייס". היה אומר מפקד החיל. הוא קורץ מחומר של מנצחים. השקט שלו יחרוש לו את התלם להנהיג את חיל האוויר…". האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי, ולא עשו עליו רושם כלל. הוא סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, ואהב להזדהות עם דמויות הרואיות, עם אישים מורמים מעם, שידעו לעשות מהפכות בכוח הכריזמה שלהם. תתפלאו אבל מה שחיפש גידי, הסנוב כביכול מצהלה, אצל אנשים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. הוא לא מצא בנקל תכונות כאלו בדמויות שהקיפו אותו, איכשהו, זחלה לעברם איזו שחיתות מוסרית, או נסיון שהם נפלו בו. וזה איכזב אותו.

כשהרב הפיקודי הודיע שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאור הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה הסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים.

סבתו ברוריה היתה ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה ואפילו לא רמז דק, על "חוויותיה" כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע. הטייס כץ נרשם ראשון למסע לפולין המדממת, שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה.

הוא נצמד לרב וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה.

ביום שבת נערך סיור בבית הכנסת הגדול בוורשה. גידי אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. הוא היה מסוגר מתמיד, וחש מסוחרר. כל השבת הוא שתק כמו דג.

בביקור במחנה המוות שטוטקוף, חש גידי, בעירה פנימית לא מוסברת. כאשר הרב תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות. ריח גופרית עצוב ריפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד… כן לרקוד… בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ… מניף רגליים, נוחת, מכופף גופו… גידי השתקן הסדרתי, החל לזמזם את המזמור היהודי היחיד שידע, "שישו ושמחו בשמחת תורה… ותנו כבוד לתורה". "כנראה שדעתי נטרפה עלי" חשב. "אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יצא פגר. מזל שלא רואים אותי…".

גידי חש לפתע דחף עצום לדבר עם אמא. "אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגז עם ספר תהילים…". אמו שתקה דקה ארוכה ואמרה: "טלפן לסבתא, ספר לה היכן אתה נמצא…". "סבתא ברוריה, אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד… כמו יהודי מן השטייטל… אני מרגיש שאני ממשש את המתים…". "גדעון נכדי היקר… אני ניצולת מחנה שטוטקוף. שם איבדתי את משפחתי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום?". "כן סבתא".

אחרי שתיקה מהוססת אמרה הסבתא: "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך… הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגזים ולהכניסן לקרמטוריום… אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחיה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן… קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער "שישו ושמחו בשמחת תורה". "היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי… והוא שמח והוא רקד… ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו… גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא".

סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד. הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואח"כ מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות.

מפקד הטייסת היה המום מהשינוי שחל בגידי, ומהחיפוש הלוהט שלו אחרי מקורות היהדות. לרב הצבאי אמר: "תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני הולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני רוצה להטיס את עצמי מהאגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך".

*****
בלי שורשים אין חיות ואין קיום לעץ. גם לנו, בני העם היהודי, אסור להתנתק מהשורשים ומהמקורות. עתיד יש, רק למי שיש עבר.

עובד מסיפור של קובי לוי