למילים יש משקל – דיבור עולה ביוקר

לעולם לא ישכח את הגברת ההיא שנראתה כבודה והדורה בלבושה ובתיקה. הוא ראה אותה מדדה עם שני סלים כבדים ובכל לבו הקטן הציע לה עזרה והיא נתנה לו. אפילו חייכה. הוא נשא סל. אה... כמה כבד היה הסל וכמה ארוכה נראתה הדרך עד לתחנה...

קראו לו גנב מאז שהיה ילד קטן. אף על פי שמעולם לא גנב, מעולם לא לקח במשיכה דבר לכיסו, גם כשבטנו הייתה הומיה עליו בקרקורי רעב אמיתיים ומולו היו פירות, ירקות ועוגיות, תאווה לעיניים ולחיך הרעב. היה מהלך בשוק והדוכנים העמוסים קורצים לו בשפע הרב שרובץ עליהם. איזה אסון יקרה אם פרי אחד יתגלגל לבטנו של ילד רעב? ואף על פי כן פוסע היה בין גהינום לגן עדן ולא מושיט את היד. אף פעם – לא!

מאז שנפל אביהם למשכב המצב בבית הלך והדרדר עד שהחלו לרעוב ללחם, הוא ושבעת אחיו. הוא חיפש בעיניים מורעבות אחר מלאכה קלה שתתאים לגילו ולגופו, אך הילדים כינו אותו כבר אז גנב. למה?! הוא זוכר עצמו ילד רזה עד מאוד ניגש פעם אחר פעם לבעלי הבסטות בשוק ושואל בקול מרוסק: "יש לך עבודה בשבילי?" ותמיד, תמיד סקרו אותו בכזה מבט… ואחר כך צעקו… "יאלללה תסתלק מפה ילד תסתלק… גנב קטן…"

כמה כאבו לו המילים ההן אך יותר כאב לו הרעב הוא רק רצה להרויח כמה פרוטות ביושר הן יכול היה להדביק את הארגזים או לקפלם לפנות את האשפה או למיין פרות וירקות ולקבל כמה פרוטת ובהן לקנות לחם, לאבא ולאחים וגם לו… מה כל כך רע בזה? מה?

אילו רצה אז לגנוב, כמה קל היה לעשות זאת רק להושיט יד קטנה ולסחוב משהו מן הערמות ולהידחף בין האנשים וזהו… בלי לבקש טובות מאף אחד ולשמח את אבא החולה ואת האחים אבל לגנוב הוא לא רצה… ובכל זאת גנב  קראו לו לא פעם.

לעולם לא ישכח את הגברת ההיא שנראתה כבודה והדורה בלבושה ובתיקה. הוא ראה אותה מדדה עם שני סלים כבדים ובכל לבו הקטן הציע לה עזרה והיא נתנה לו. אפילו חייכה. הוא נשא סל. אה… כמה כבד היה הסל וכמה ארוכה נראתה הדרך עד לתחנה. אך הוא חרק שיניים והלך אחריה לאט לאט צעד ועוד צעד זה בטח יגמר ואז תיתן לו הגברת שקל או שניים זה טוב לשני בורקסים אצל חממו…

הידיים שלו החלו לרעוד מהמאמץ וגם הלב שלו דפק חזק ואז הגברת עצרה וחייכה אליו והוא גם עצר והוריד את הסל ואז בעיניים מתחננות הביט בה מקווה שתבין לא תיאלץ אותו לבקש מפורשות אך היא דווקא לא הבינה רק אמרה "תודה ילד", וזהו…

אז הוא עמד לידה וחיכה אולי תבין בכל זאת, כן היא כנראה הבינה הוציאה מתיקה את הארנק פתחה והוא כבר חייך מאושר זהו משהו בכל זאת יקבל משהו… אך לתדהמתו האישה הוציאה מן הארנק כרטיסיה. סגרה אותו שוב והכניסה בחזרה לתיק. "מה אתה רוצה ילד?" שאלה לפתע בקוצר רוח מתוך שראתה איך הוא מתבונן בה… "כסף", לחש בראש מורכן. "כסף," זעקה האישה בקולי קולות, "כסף… תתבייש לך, מה עשית? הרמת לי את הסל, אז אתה רוצה משכורת, מה זה? איזה מן חינוך קבלת…?" האנשים בתחנה הסתכלו עליו במבטים מאוסים… כן, הוא לא ראה רחמים בעניים של אף אחד מהם… "לך מכאן, גנב…" אמרה האישה בקול רועם מעודדת מתגובתם האילמת של כל שאר הנוכחים…

"איזה נוער יש לנו היום…" פנתה לעברם של האנשים. "איזה נוער…" האנשים הביטו בו ובבגדיו הממורטים וגיחכו… הוא ראה היטב את חיוכם. אף אחד לא אמר "מסכן הילד, תראי איך הוא נראה אז מה, אם תתני לו שקל אחד…הוא עזר לך…" אף אחד לא הגן על כבודו הנרמס של הילד המורעב, שכל מה שהוא ביקש היה להביא אוכל לפיו ולפיו של אביו החולה ולאחיו.

הוא הלך משם מוכה חרפה.  פרקי ידיו עוד כאבו ממשאו של הסל, אך לבו שתת דם… הכאב היה גדול מהרעב… "תתבייש לך, תתבייש לך…" רדף אחריו קולה הגס של האישה "תתבייש לך" רדפו אחריו עיני האנשים שעמדו בתחנה, תתבייש לך ילד, תתבייש שאתה רוצה לחיות ולהרוויח כסף בלי גניבה, תתבייש לך… ידיו נקפצו לאגרופים קטנים… אה… רוצה להיות ישר בעולם של רשעים… לא לגנוב בעולם שלא מוכנים לרחם על ילד אומלל… בבקשה… נראה אותך, לעג בתוכו קול חדש ומפתיע… הם לא נותנים לך הזדמנות להרוויח שקל… והם קוראים לך גנב אפילו שלא גנבת… אז מה יש לך להפסיד שאל אותו הקול… מה יש לך להפסיד…
אתה נחשב לגנב בין כך ובין כך…

הוא שלח יד מהוססת ורזה לתחתית הערמה ושלף שתי עוגיות, הן נחתו לתוך כיסו בתוך חלקיק שניה. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשב, לא נותר לו אלא לערוך סיבוב שלם בשוק ולערום שלל אל כיסיו והוא עשה זאת בלב כבד וביד זריזה…

וראה זה פלא איש לא קרא לעברו גנב. הוא מיהר הביתה מנסה להימלט מן המחשבות הטורדות, השמחה של אחיו ומבטו מכיר הטובה של האב החולה עודדו אותו. הוא ערך סיבוב נוסף  באותו היום וגם למחרת ואף פעם איש לא קרא לעברו גנב. מוזרים הם בני האדם…

הימים חלפו הוא הצליח לשקם את ביתו, אחיו היו שבעים ועליזים רחוצים ולבושים, מטופחים. הוא הקפיד שילכו לבית הספר עם תיק אוכל מלא וגדוש. אם למדו היטב, הוא הביא להם משחקים וצעצועים יפים. גם האב החלים כמעט לחלוטין מחוליו. האוכל הטוב היטיב עמו וצבע את עור פניו בצבע של חיים. הבית היה נקי ומסודר, לאט לאט הוסיפו בו פרטים הכרחיים וקצת דברי נוי, הייתה לו חולשה לדברים נאים…

הם עתה נראו כמשפחה נורמלית לכל דבר ועניין, איש לא חשד בו שמא מקורותיו אינם כשרים… גם לא אביו ובטח שלא אחיו.

עכשיו הוא כאן, שנים רבות אחרי שהתחיל לגנוב שנים אחרי שרכש בקיאות מדהימה במקצוע. השתדל לקחת תמיד מעט ורק ממי שיש להם הרבה. זה היה  הצו המוסרי שליווה את מעשיו, משום כך היה עסוק הרבה בגניבות 'הקטנות' שלו.

והפעם הוא נתפס "על חם." עכשיו הוא יושב מול קצין החקירות ששואל אותו בתקיפות מתי ולמה התחלת לגנוב. לך תספר לו…

*****
אמרו חז"ל "חיים ומוות ביד הלשון". צריך לדעת שלמילים יש משקל יש להן עוצמה – הן גורמות לדברים להתרחש במציאות. כמה קל להוציא מילים מהפה, אבל כמה קשה לשקם את הנזק שנגרם. כושר הדיבור זה היתרון שקיבלנו על הבהמות, אבל צריך להשתמש בו לדברים חיוביים ומועילים. בדיבורי פה אפשר להחיות אנשים וחס ושלום להרוג אנשים, הכל תלוי בפה. לא לחינם ברא לנו הקב"ה 2 מחסומים ללשון: השיניים והשפתיים.

מאחל לכולנו שנזכה להקפיד בהידור לא רק על כשרות המזון שנכנס לפינו, אלא גם על המילים שיוצאות מפינו.

עובד מהספר "רחובות אדם"

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים