מי זכה בסופו של דבר ב-"מתנת היובל"?

פיסות הקרטון הבלויות היו פזורות על השולחן ללא סדר. מידי פעם התרומם ישיש נמרץ מפינת החדר, שלף ריבועי קרטון נוספים מן הארגזים המאובקים ושקע שנית בכורסתו, כשארשת שביעות רצון על פניו. היו אלה אלבומי החתונה שלו שהתקיימה לפני שישים שנה. אח, אלה היו ימים. הוא שפשף את רקותיו במרץ מתוך הרגל ישן. קולות החיכוך של עור ידיו היבש בקרקפתו, הבריחו זוג יונים מאדן החלון, ואילו הוא עצם את עיניו ונזכר באמרה ששמע פעם: "הדברים אינם כפי שהיו בימים הטובים ההם, ומעולם גם לא היו".

היא עדיין לצידו. רבקה. אשת חיל. מעולם לא באה בטרוניה. לאחרונה הבחין כי היא ממעטת בשיחה, למרות שהצטיינה במאגר זכרונות בלתי נדלה, ובפנאי די והותר כדי לארגנו לסיפורים בהמשכים. אפשר, הרהר לעצמו, כבר מלאה את סאתה. בכל זאת, שמונים ואחת שנות דיבורים, הם לא דבר פעוט. הוא הביט סביבו, על ביתם ועל רהיטיהם. אין הוא יכול לציין שיש להם היום בערוב ימיהם את כל אשר חלמו בצעירותם שיהיה להם בזקנותם. אך גם אי אפשר לומר שחסר להם דבר מה שהם חפצים בו כהיום הזה. הם התחתנו שם, עלו לכאן, חרשו, סללו, בנו, גידלו, חיתנו ורוו נחת. חוט דקיק, כמעט סמוי, של אכזבה, היה תלוי בחלל הבית לאורך שנותיהם. שישים שנה הם יחד ומעולם לא קנה לה מתנה, אפילו לא תשורה קטנה. הוא פשוט לא היה מסוגל. מידת הקמצנות קנתה שביתה בנפשו. הוא ידע שזה לא בסדר, היא הבינה שזה קשה לו. השלימו אחד את השני, חשב לעצמו. עתה הגיע לכלל החלטה. החיים אוזלים. גם הרופא אמר לו כי אל לו לחשוש מנטילת תרופות שגורמות לתופעות לוואי כחמש שנים לאחר נטילתן. "דיה לצרה בשעתה", אמר הרופא בסבר פנים יפות וזיק שובב שהבליח בעיניו לא נעלם ממבטו הבוחן של הפציינט.

יש, איפוא, לקנות מתנה לרבקה. אבל הוא לא היה מסוגל. קמצן. ככל שהיפך במחשבתו על אודות המתנה שאולי ירכוש עבורה, נעשה בשרו חידודין חידודין, עד שהגיע לכלל החלטה כי יקנה לה מתנה שגם הוא יוכל ליהנות ממנה! "קמצן אבל חכם", טפח לעצמו על הברך בסיפוק, וקם ללקט את התמונות האהובות עליו לתוך הארגזים.

הוא נמנה על הטיפוסים שמחליטים במהירות. מעולם לא שהה בחנות לממכר חליפות יותר מחמש דקות. היה נכנס, מודד על עצמו חליפה, מוודא כי אינה משווה לו מראה מגוחך, ומשלם. משכך, כבר בבקרו של יום, הוא ידע בביטחון איזו מתנה ירכוש לרעייתו ולו. הוא המתין על  המדרכה לבעל החנות. תדיר התפלא מדוע בעלי החנויות שבעיר הולדתו, בין צ'כו לסלובקיה, היו ממתינים לקהל לקוחותיהם, ואילו היום הלקוחות ממתינים לבעלי החנויות. אך הבוקר הזה הוא חייך בנדיבות והסיר ממוחו את המחשבות הטורדניות, בעת שהעלה בדמיונו את תגובותיהם הנדהמות של ילדיו, כאשר ישמעו על המתנה. מכשיר שמיעה.

לאחר ציפייה מורטת עצבים הופיע המוכר, וזמן לא רב אחר כך החלו הצעקות. "אדוני! יש לה אוזן כמו שלך! בסדר? איזה שאלות! כמה סוגי אוזניים אתה מכיר???". רטינותיו הלכו וגברו, ואלמלא הזדמן למקום גבאי בית הכנסת, איני ערב לכך שהדברים היו מתגלגלים כפי שהתגלגלו. הגבאי המנוסה הרגיע את מיודענו ותיווך בינו לבין המוכר, ששח בייאוש, כי זה לו שנים ארוכות שהוא מוכר מכשירי שמיעה, ומעולם לא "שיווק" מכשיר בלי לבדוק את האוזן שאמורה לשמש לו כמשכן, ואילו זה מתעקש, כי הוא מבקש לרכוש לרעייתו מכשיר שמיעה בלא להטריחה הנה.

שוטה שכמותו, התמרמר הישיש ופכר את ידיו מעשה סוחר שעסקה הגונה עומדת להשמט הימנו. חושב הוא שיעלה בידי לגרור הנה את רבקה ולהצמיד לה משדרים. אינו מבין כי הפתעה אני חפץ לרכוש לה. לנו. היא תשמע, ואני לא אצטרך לצעוק. סופו של דבר נמנו וגמרו כי ירכוש לה מכשיר מן הדגם הרווח בשוק, והמוכר התחייב בכתב להחליפו במקרה של חוסר התאמה. כך נכתב במפורש בצעטל'ה שהוצמד למכשיר. אך עדיין נותרה בעיה אחת: יש לכוון את עוצמת השמע של המכשיר לדרגה הרצוייה. אם לא יעשו כן, הסביר הגבאי בנחת, עלולה רבקה, חלילה וחס, לאבד את שרידי שמיעתה בשל צפצוצים חדים שינקבו את עור תופה. "לשם כך, המוכר יסביר לך כיצד לבדוק את כושר שמיעתה של רעייתך ולפני שתציג בפניה את המתנה, תכוון את הכפתור כיאות".

נרגש כפי שלא היה מאז החתונה של הנכד האחרון, פתח מיודענו את דלת ביתו, הביט ברבקה שעמדה במטבח וקצצה בצל, מישש בהתלהבות של ילד את מכשיר השמיעה שנח בכיסו עטוף בסלילים נוצצים, והחל במבחן השמיעה. שבעה מטר מפרידים בינו לבינה, ציין בפנקסו.

"רבקה, מה הכנת לארוחת הבוקר?" הוא עצם את עיניו בריכוז, ניסה להאזין לאוושה כלשהי.  אין קול ואין עונה. אפילו לא התמרמרה שאינה שומעת אותו. כלום. שקט. "לא ידעתי", הרהר  בעגמומיות, "כי היא אינה שומעת מאומה אפילו ממרחק של שבעה מטרים בודדים", ותוך כדי ששירבט X ליד הספרה 7, התייצב בפתח המטבח, מרחק ארבעה מטר ממנה.

"רבקה, מה הכנת לארוחת הבוקר?" לבו נפל בקרבו. אין קול ואין עונה. עוד איקס. כעת כבר היה גם עצבני קמעא. הוא באמת רצה לדעת מה הכינה לארוחת הבוקר. בחוסר ברירה התקדם לעבר המקרר ונעצר במרחק מטר וחצי ממנה.

"רבקה, מה הכנת לארוחת הבוקר?". המילים נהדפו מפיו בזעם אפוף בחרון, והיא המשיכה לקצוץ בצל. איקס. רבקה חרשת לחלוטין חשב בליבו. מכשיר לא יעזור, אולי רמקול. עד שכבר קנה לה מתנה, לא יזכה ליהנות ממנה. בצעד של ייאוש הוא נעמד ליד הכיור, ניסיון אחרון. 25 סנטימטר, הכי קרוב שאפשר.

"רבקה, מה הכנת לארוחת הבוקר?" המילים יצאו מפיו יבשות, ללא נשמה. התאבון סר ממנו והלאה. אך סיים את שאלתו, תלתה בו רבקה מבט לאה: "יקירי. אני מצטערת. אין מנוס. אתה זקוק למכשיר שמיעה. זו הפעם הרביעית שאני עונה לך ואתה לא שומע – הכנתי חביתת ביצים וסלט טונה"…

המתנה שבכיסו מצאה את מקומה חיש מהר באפרכסת שלו. אין ספק, היתה זו מתנה אמיתית – עבור רבקה.

***

הסיפור ממחיש לנו את חובתו של האדם לפשפש בקרביו בטרם יתלה את הקולר באחרים. הדברים אקטואליים לכל מרבדי החיים.  עיתים יהודי דוחה מלפניו מעשה מצווה, תוך הצגת נימוקים משכנעים כי אין ראוי לעשותה בשלב זו, או משום שאינו מסוגל לעמוד בקשיים הרבים שעלולים להתרגש עליו בגין ביצועה. לא פעם כאשר יפשפש האדם בקרביו, יגלה כי הקשיים אינם אמיתיים ואין הם משמשים לו אלא כתירוץ בלבד. או אז, ייקל עליו לזרז את עצמו לדבר מצווה. מצוות רבותי, רוצו למצוות, כי מצוה גוררת מצוה, וכל אחת מהן "עולה" לנו מעט אבל שווה הרבה מאוד.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"