"אלימות נגד נשים לא פוסחת על אף מגזר – גם בכירות בהיי-טק"

לפני כשנתיים, יעל דוד, סולנית להקת מעבר לכביש שש, הוציאה סינגל בשם "פעמון זכוכית". השיר תיאר את החווייה הטראומטית שעברה באחד ממקרי האלימות שאביה הפגין כלפי אמה, ואת האופן בו גוננה על אחותה הקטנה. הסינגל היה הטריגר של אמה, ד"ר ארנה ברי – מדענית, יזמת היי-טק, האישה הראשונה בישראל שכיהנה בתפקיד המדענית ראשית במשרד התמ"ת ובכירה לשעבר ב-EMC – לחשוף כי הייתה אישה מוכה בעברה.

ד"ר ברי חשפה כי חוותה גילויי אלימות קשים ממי שהיה בן זוגה. היא עשתה זאת, לצד בכירות אחרות בהיי-טק ובמשק, בסרט שהפיקה מיקרוסופט ישראל לפני שנתיים, לרגל המחאה נגד האלימות כלפי נשים בישראל. "כשמסתכלים עליי סבורים שדרכי הייתה סוגה בשושנים – אז לא: גם אצלי הייתה אלימות קשה בבית. היו לנו מקרים מאד קיצוניים של אלימות פיזית", אמרה ד"ר ברי בסרטון. "לא יכולתי לגרום לו לזרוק את הסכין, אבל אלה איומים בלתי נתפשים. זה טיפול פסיכולוגי וטיפול פסיכיאטרי. זה גורם לקשיים בלימודים. זה פוגע בהמון דברים, גם אצל האנשים הכי מוכשרים וחסונים. ביחד נשים לזה סוף. הגיע הזמן", אמרה.

ד"ר ארנה ברי, מדענית, יזמת היי-טק, האישה הראשונה בישראל שכיהנה בתפקיד המדענית ראשית במשרד התמ"ת ובכירה לשעבר ב-EMC. צילום: אייל יצהר צילום: אייל יצהר

"אלימות בבית הייתה משהו שהיינו מודעים אליו, גדלנו לתוך זה", אמרה דוד לאנשים ומחשבים, "לא שכל הזמן היו מכות, אבל הייתה אווירה אלימה. הייתה אווירה של מתח, שהדברים הם נפיצים ועלולים להגיע למחוזות של אלימות מילולית או פיזית. תחושת איום כללי ריחפה באוויר, בעיקר כלפי אמא".

"צריך לזכור, ולא בסלחנות", אמרה, "כי מדובר על תקופה אחרת מבחינת המודעות לנושא. זה היה לפני כשלושים שנים. באחד ממקרי האלימות אמא התלוננה במשטרה, אבל זו הייתה עיוורת: היא לא קיבלה תגובה – למרות שהיא צילמה את הסימנים הכחולים שבגופה".

היצירה האמנותית והאקטיביזם מעמידים בחזית את מה שהושתק. יעל דוד בהופעה. צילום: יח"צ

אמא שלה, ד"ר ברי, הסבירה דוד, "העדיפה שלא לדבר על הנושא הכואב והכאוב, לא מתוך בושה, אלא מתוך ניסיון להגן עלינו, הילדים. זאת בשל מחשבה שגויה שאם נהיה פחות מודעים, כך ייטב לנו – אף שלא זה היה המצב. במקרה שלה, הרבה ממה שאמא הייתה מוכנה לספוג, היה לטובת שמירת המסגרת המשפחתית. כך, מתוך ניסיון לייצר שלום בית מעושה, נותרנו כולנו עם טראומות. כיום, היצירה האמנותית שלי והאקטיביזם מעמידים זאת בחזית".

"אנו יודעות לומר באופן מפורש שאין פה בושה", ציינה דוד, "חשוב לציין שהקורבנות, המשפחות, לא צריכות לחוש בבושה. זאת בנוסף לגברים שמכירים באלימות של עצמם – ומבקשים עזרה. גבר המסוגל לומר 'יש לי בעיה' לא צריך להתבייש. הבושה העיקרית היא של התרבות והמערכות, אשר ממשיכות לאפשר מצבים אלה. להיכן שלא תפנה, אני יכולה להבטיחך שאתה מכיר מישהי שחווה התעללות: בן הזוג קנאי, אז זוגתו מטייחת זאת ואומרת לעצמה כי הוא מאוד אוהב אותה; מישהו העוקב אחר כל שקל שחברתו מוציאה ויורד לחייה; ועד אלימות פיזית".

"הנחה תרבותית מובלעת שנשים הן אזרחיות סוג ב'"

"לאלימות כלפי נשים יש המון פנים", אמרה, "היא לא פוסחת על אף שכבה סוציו-אקונומית, מעקרת בית בפריפריה ועד מנכ"לית בכירה בהיי-טק, ואשת תקשורת ידועה. כל עוד התרבות והאווירה בחברה מאפשרות זאת – האלימות תימשך. קיימת הנחה תרבותית מובלעת שנשים הן אזרחיות סוג ב', ודבר לא ישתנה עד שהתפיסה השגויה תמוגר".

ד"ר טל דוד, בן זוגה של יעל, חבר בלהקה שלה. דוד פעילה בעמותת כולן, תנועת שטח פמיניסטית שהוקמה בשנת 2017 על ידי קבוצת אקטיביסטיות עם היסטוריה ענפה של עשייה. הן שמו להן למטרה להרחיב את הדיאלוג והשיח הפמיניסטי בישראל, כמו גם לקדם פעילות פמיניסטיות, ולהביא לשינוי משמעותי בחברה הישראלית.

"אני פועלת למגר את תרבות האונס ותומכת בקורבנות של אלימות מגדרית", סיכמה דוד, "אנחנו מגדלים שני ילדים פמיניסטים לתפארת, שפעילים עימי. למרות שדיבור בנושא גורם לי לטלטלה רגשית, אני מבינה את חשיבות הצורך להציף את הנושא. אין דרך אחרת להבהיר את ממדי התופעה. אני קוראת לכל מי שחשיפה כזו לא מסכנת אותה, לבוא ולומר כי גם היא חווה אלימות. חשוב לפקוח עיניים: לעתים לא נעים לשאול שאלות מביכות וחודרניות, אבל לפעמים מסתתר משהו אפל, אצל החברה, השכנה, או העמיתה בעבודה".