ניצול השואה שהפך לאחד המנהלים הבכירים בהיי-טק הגיע לגבורות

ישיבת ההנהלה של קבוצת אמנת, שנערכת מדי יום שלישי – בימים אלה באמצעות הזום, החלה השבוע באופן קצת שונה: עובדי הקבוצה הפתיעו את אברהם אסף (לולו), יו"ר מועצת המנהלים שלה, והקרינו סרט לכבוד יום הולדתו, שחל באותו היום. הסיבה הייתה: לולו חגג יום הולדת 80.

לא היה מקום טבעי יותר להפתיע אותו מאשר בפורום של הנהלת החברה, שהוא מנהל אותה יחד עם שני שותפיו הוותיקים, שמואל בר אור ואיל שחם, מאז שנוסדה לפני 50 שנה בערך. מזה 25 שנה, אמנת היא חברה שנסחרת בבורסה של תל אביב.

חברי הנהלת קבוצת אמנת הפתיעו את אברהם אסף (לולו) ביום ההולדת ובאו להרים כוסית. מימין: אמנון טימר, מנהל דיאלוג; שמואל אלפסי, מנכ"ל אמן; שמואל בר אור, מנכ"ל אמנת; ולולו. ברקע: רמי פדלון, מנכ"ל טסנת. צילום: יח"צ

אמנת היא לא החברה הגדולה מבין חברות ה-IT בישראל, אבל היא דומיננטית ומשפיעה בשל התחומים הרחבים שהיא נוגעת בהם: פרויקטי תכנון והנדסה מורכבים, בין היתר כחלק ממיזמים גדולים במדינת ישראל, לצד פתרונות מחשוב ואוטומציה שהיא השיקה מאז היווסדה.

כל אלה מהווים סיבה מספיק טובה לשיחת זום מרתקת עם אחד המנהלים הוותיקים והמוכרים בענף, שהגיע לגבורות, כוחו במותניו והוא ממשיך בפעילות האינטנסיבית שלו.

לולו, ראשית – מזל טוב. התרגשת מהמחווה שעשו לך באמנת?
"האמת היא שכן. העובדים והמשפחה הפתיעו אותי עם הסרט שהכינו. תכננתי לעבוד כרגיל, אבל הילדים והנכדים באו לשמח ולחגוג איתי. גם אתם, באנשים ומחשבים, ריגשתם אותי עם הברכות".

מה אתה זוכר, כילד שלא נולד בישראל?
"נולדתי ברומניה, בעיירה במולדובה הרומנית. במלחמת העולם השנייה הנאצים הגיעו לעיירה, אבל למזלנו, הועברנו למחנה פתוח, ולכן לא סבלנו הרבה.

כשהייתי בגיל 10 הצלחנו לצאת מרומניה לארץ. הזיכרון שיש לי מאותה יציאה הוא שבשדה התעופה, פקיד שלא ממש אהב יהודים פתח לנו את המזוודות. הייתה שם עניבה אדומה. זו עניבה שהייתה סמל לתנועה הקומוניסטית ברומניה, ואני זכיתי לענוד אותה על אף שהייתי יהודי. הפקיד מאוד פגע בי.

אחרי הרבה שנים, במסגרת אמנת, עשינו פרויקט מיפוי טאבו של קרקעות ברומניה, בהזמנת הבנק העולמי. נסעתי לרומניה והגשתי את ספר הפרויקט העבה לשר התשתיות הרומני. התייצבתי בפניו עם עניבה כחולה וחולצה לבנה. זו הייתה הנקמה הקטנה שלי.

הגעתי לארץ כשהייתי בכיתה ד'. המורה שלי הייתה שולמית אלוני ז"ל, לימים שרת החינוך. את לימודי התיכון עשיתי בעירוני א' בתל אביב, שנחשב אז לבית ספר אליטיסטי, ולמרבה ההפתעה קיבלו אותי, על אף שגרתי בחלק אחר של העיר. את השירות הצבאי עשיתי בגדוד איכון, שאפשר לומר שהוא ה-8200 של אז. בתקופה ההיא עוד לא היו מחשבים, אבל היינו מרכז חישובים שהיה קריטי לפעילות חיל התותחנים. כך עברתי את המלחמות ששת הימים ויום כיפור, ומבצעים אחרים".

אחרי השחרור לא בזבזת זמן – הלכת ללימודים אקדמיים. למה דווקא בטכניון?
"האמת היא שדי במקרה. חבר סיפר לי שעומדים לפתוח שם מחלקה ללימודי הנדסה, שלימים הפכה לפקולטה להנדסת תעשיה, שלדעתי היא הפקולטה הכי משמעותית כיום. אם אתה שואל אותי, הלימודים שם ללא ספק עיצבו את המשך הקריירה המקצועית שלי".

עם קולגות: פגישה בשנות ה-90' המאוחרות עם דדי מיטווך, מבעלי י.א. מיטווך (משמאל), ועם יעקב נען, לשעבר סגן נשיא מכון ויצמן. צילום פרטי, ארכיון אברהם אסף (לולו)

איך הגעת להקמת אמנת?
"ב-1965 התקבלתי לעבודה בתהל כמהנדס. הובלתי שם והייתי שותף לפרויקטים לאומיים ומרכזיים בישראל. אחרי ארבע שנים היו כמה יוצאי תהל שהחליטו להקים חברה להנדסה, שתספק את המענה הטכנולוגי והמחשובי לפרויקטים הנדסיים. הקמנו את חדר המחשב הראשון בתהל, שהיה חדר ענק והיחיד עם מזגן באותם הימים. זה היה מחשב עם זיכרון בנפח של 5K. אחד הפרויקטים הגדולים שעשינו שם היה בניית אלגוריתמים למניעת הצפות בכנרת, כמענה לבעיה שהייתה בשנות ה-60. וכך, ב-1970 ייסדנו את קבוצת אמנת, שאמן היא אחת החברות בה".

איך נכנסתם לתחום המחשוב? הרי הייתם חברה שעוסקת בהנדסה…
"ההתפתחות שלנו, לכיוון מערכות מידע ומחשוב הגיעה מהלקוחות. היינו שותפים לפרויקטים גדולים, ואז אמרו לנו: או קיי, עכשיו תנהלו את זה בעזרת מחשבים, או תפקחו על זה – וכך גדלה והתרחבה אצלנו פעילות מערכות המידע והמחשוב, שכיום סיסנת עושה.

אמן הייתה בין הראשונים שהפעילו את מחשב ה-PDP המיתולוגי ויישמה תוכנה לתכנון PERT, שבין היתר שימשה אותנו בפרויקטים בחו"ל, למשל באיראן, שם היינו שותפים בתכנון אחד הנמלים הגדולים שלהם, שמקורות זרים ייחסו לישראל באחרונה כל מיני פעולות שם".

אברהם אסף (לולו) עולה למסוק יחד עם הטייס יעקב נבו(יאק), שאתו הוא עסק בתכנון-לטיסה בין הנמלים שבמפרץ הפרסי. צילום מתוך האלבום הפרטי של לולו צילום: מתוך האלבום הפרטי של לולו

ספר על הפרק האיראני בחייך.
"זה היה ללא ספק פרק מרתק. נסענו לשם צוות של עובדים לבצע פרויקטים עבור הממשל האיראני, לפני עליית חומייני. הייתי על קו תל אביב-טהרן בין השנים 1972 ל-1978 ועשינו פרויקטים עבור השאח, כאשר אחד הפרויקטים שבו זכינו, כחלק ממכרז גדול, היה תכנון החלק האזרחי של פרויקט הגרעין האיראני. אז הוא הוגדר, כמובן, לצרכי שלום, בהבדל מהיום.

מעבר לזה, ביצענו שם פרויקטים גדולים יחד עם חברות ענקיות, וזו הייתה ללא ספק אחת התקופות המרתקות בחיי. יש לציין שבמקביל, כל העת המשיכה הפעילות של אמנת. היו ימים שהייתי צריך להיות יומיים בפרויקטים בארץ ולאחר מכן יומיים באיראן, ועמדתי בזה".

הצלחתם לצאת לפני ההפיכה ועליית חומייני?
"יצאתי משם ביולי 1978. הצוות נשאר שם, והם הצליחו להימלט עם כל הישראלים, שהתבצרו בשגרירות ארצות הברית, בדרכים שונות, שכבר סופר עליהן לא מעט".

איך התפתחה פעילות התוכנה של אמנת?
"היא צמחה יחד עם בדיקות התוכנה. היו אז שתי חברות בארץ שעסקו בתחום זה: טסקום וטסנת. השיא היה בפרויקטים שלנו לקראת באג 2000, אז הבינו כולם כמה חשוב התחום הזה".

מה הביא אתכם לצאת להנפקה ב-1993?
"ד"ר יוסי ורדי, ידידי שלמד אתי באותו בית הספר ושנה מתחתיי בטכניון, המליץ לי לבחון את האפשרות הזאת. היינו אז חברה לא גדולה, לא האמנתי שהשוק ירצה להשקיע בנו. אבל טעיתי. בינואר 1994 הגשנו תשקיף. רצינו לגייס 16 מיליון שקלים ובסוף היום, כשפתחנו את המעטפה עם תוצאות ההנפקה, גילינו שגייסנו 26 מיליון. מאז קיבלנו אומץ, המשכנו להתרחב ולהשקיע, אבל גם להיות שמרנים, קפדנים, זהירים מאוד. כיום אנחנו מנהלים קבוצה של חברות, עם 1,600 עובדים. את 2019 סיימנו עם הכנסות של 350 מיליון שקלים, ויש לנו צבר הזמנות מגוון ורחב, שמבסס את היציבות שלנו".

איך אתם עוברים את הקורונה?
"אנחנו עוברים אותה בצורה סבירה, ראשית כי חלק לא קטן מהפרויקטים שהיינו אמורים לעשות ב-2002 עברו ל-2021. אבל אני חושב שהדבר שהכי הרבה סייע לנו לצלוח את הקורונה הוא העובדים שלנו. בתוך ימים בודדים מפרוץ המגפה התארגנו לעבודה מהבית, להמשך פרויקטים. חבריי להנהלה ואני קיבלנו החלטה אסטרטגית: נעשה כל מאמץ, נביא עבודות, נילחם בשיניים ולא נפטר עובדים. וכך קרה, למעט פה ושם, בשוליים. גורם נוסף שסייע לנו הוא הפעילות של טריפל סייבר, שעוסקת בפתרונות למתקפות הסייבר ההולכות וגוברות".

לסיום, בגיל 80 בוודאי שואלים אותך על פרישה. מה אתה עונה להם?
"אני אומר שאני לא בן 80 אלא 70 פלוס 10. כל עוד אוכל אמשיך לעבוד עם השותפים והעובדים הנפלאים שלנו, ועם הלקוחות – אעשה זאת, כי אני מגדיר את עצמי איש שאוהב אנשים".