משואה לתקומה: על הפליטה שהייתה לבכירה בהיי-טק

לקראת יום השואה קיימה עמותת בוגרי 8200 ערב "זיכרון בסלון" וירטואלי, בהשתתפות כמה מוותיקי היחידה.

בין המשתתפים הייתה אסתי פפר, שכיהנה בשורה של תפקידי ניהול בכירים בחברות היי-טק מובילות עוד מימי ראשיתה של התעשיה בישראל. בין היתר שימשה כמנהלת שיווק ביבמ, במט"ח, יו"ר כנסי החינוך מו"ח, דירקטורית בקרן רקאנטי, ועוד. לפני שנשאבה לתעשיית ההיי-טק, לאחר שירות משמעותי ביחידת 8200, שימשה פפר כמחנכת בתיכון.

סיפור השואה שלה ושל משפחתה הוא פרי מחקר שלה ושל בני משפחתה ב-15 השנים האחרונות. הסיבה היא, שכמו רוב ניצולי שואה, גם אצלה בבית ההורים לא סיפרו שום דבר, סירבו לדבר על כך.

לאורך כל ההרצאה הדגישה פפר את ההקשר הבלתי נמנע לאירועים שקורים בימים אלו באוקראינה. "המראות שנחשפים ערב ערב מחזירים אותי אחורה לאותם ימים אפלים", אומרת פפר. "זה הנראטיב של היום. מזהות של מהגרת הכוללת תחושת תלישות, חוסר זהות, חוסר שורשים, לאימוץ הזהות הישראלית, ועד השתתפות כנציגת ישראל בפורומים בינלאומיים", היא אומרת.

פפר נולדה בעיר פרונזה ב-1946, מעט לאחר תום שואת יהודי אירופה. כיום פרונזה נקראת בישקק, והיא בירת רפובליקת קירגיסטאן, השוכנת במרכז אסיה, שבעבר הייתה חלק מברית המועצות.

"עם לידתי, הוריי עשו את הדרך מבישקק לוורשה, דרך מרסיי, לחיפה ולרעננה, העיר שבה אני גרה עד היום", סיפרה פפר.

בעת הפלישה של גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היו בפולין 3.3 מיליון יהודים. עקב הסכם רינבטרופ-מולוטב חולקה פולין, והיהודים מצאו את עצמם בין שלטון נאצי וסובייטי.

"‏רדיפת היהודים בפולין החלה מיד", מספרת פפר. "במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל רכוש, דחיסת היהודים בגטאות ומשלוחים לעבודות כפיה, אך מיוני 1941, עם כיבוש חלקי פולין מידי הרוסים כחלק ממבצע ברברוסה, החלו יחידות השמדה מיוחדות – האיינזצגרופן – לפעול בשטחים אלו ולהרוג יהודים בבורות ירי", מספרת פפר.

בעקבות ועידת ואנזה בינואר 1942, הוקמו מחנות ההשמדה, ועל רקע זה החליטו הוריה להתחיל במסע הבריחה הראשון, שנמשך מספר שנים, מוורשה, דרך רוסיה, שם נולדה אחותה, ובהגיעם לפרונזה, נולדה אסתי .זמן קצר לאחר לידתה החליטו הוריה לצאת למסע בריחה בפעם השנייה. בתחילה רצו לחזור לפולין, אבל עד מהרה גילו ש-90% מיהודי פולין הושמדו, ביתם נהרס ורכושם נבזז, ואז החליטו להמשיך במסע הבריחה לארץ ישראל.

"כשהם פליטים חסרי כל מגיעים הוריי למחנות העקורים, DP – Displaced Persons Camps, שהג'וינט ואונר"א ארגנו." היא מספרת. "עד יום מותם הם לא סיפרו כלום על משפחתם ועל מה שעברו. כך, אני גדלתי ללא כל ידע, ללא קרובי משפחה ואפילו בלי תעודת לידה. הגעתי לארץ כפליטה כשהשפה הראשונה שלי הייתה בכלל גרמנית ולא עברית", אומרת פפר. אבא שלה תמך בעלייה לישראל, בעוד שחברים טובים של הוריה העדיפו דווקא להגר לארצות הברית.

תנאי הקליטה היו קשים, כפי שפפר מתארת. כל משפחה בחדר אחד עם שירותים ומטבח משותף לכל המשפחות. "לשיטת דיור זו קראו רכוש נטוש", אומרת פפר. "לקח לי שנים עד שהבנתי בבגרותי שמשמעות השם רכוש-נטוש היא שאנחנו הגענו כפליטים לרכוש של פליטים אחרים".

מהר מאוד אימצה פפר את הסממנים של הצבריות הישראלית כדי להיקלט בחברה הישראלית, כמו "השתתפות בחגיגות העצמאות, להקת ריקודים ועוד".

לשירות בצה"ל היא שובצה ליחידה 848, שהיום מוכרת כ-8200 היוקרתית. לימים, כל משפחת פפר – בעלה יובב, הבת והנכדה שירתו ביחידה זו והם זוכרים אותה בגאווה.

אחרי השירות הצבאי פנתה פפר בעצת הוריה ללימודים באוניברסיטה, שם למדה היסטוריה כללית וצרפתית, ועם סיום הלימודים החלה ללמד בבית ספר התיכון היחיד שהיה אז ברעננה, אוסטרובסקי.

את המעבר שלה להיי-טק מסבירה פפר כחלק מהרצון שלה, מרגע שהגיעה לישראל, להוכיח שהיא צברית ולהדחיק את עברה. "בשנות ה-80 לקבל החלטה לעבור מהוראה להיי-טק זה לא היה מקובל", אומרץ פפר. "אבל עבורי, בתור מי שגדלה על חינוך אקלקטי – שכלל תרבות ואמנות וספרות ותיאטרון – זה היה מתבקש שבקריירה שלי אשלב הכל – התואר בהוראה יחד עם טכנולוגיה ומחשבים – לכדי מסלול קריירה ייחודי, והובלתי את תחום המחשוב בחינוך בכל הארץ".

"מבחינתי יש כאן סגירת מעגל בין שני דורות", מסכמת פפפר. "דור השואה – דור ההורים שלנו שנלקח מהם הכל והמדינות שלהם התנכרו אליהם. ובצד האחר דור התקומה – הדור שלנו, שאימץ או נולד לתוך זהות חדשה ומדינה חדשה כישראלים".

בעקבות מסע חקר שערכה בשנים האחרונות, כדי לגלות את מה שהוריה לא סיפרו מעולם, מצאה רק לפני מספר שנים את תעודת הלידה שלה. "אז התברר לי ש… אסתר פפר מרעננה נולדה בכלל כיוספרה לוסטיגמן מפרונזה!" אומרת פפר.

"המסע הזה שעשיתי ואני חושפת אותו לראשונה מאוד מרגש ומוכיח עד כמה סיפור חיים אישי מייצר נרטיב מוטיבציוני, שהביא אותי לאן שאני נמצאת בו היום, ואני רואה חובה לספר את הסיפור הזה גם לדורות הבאים", אמרה פפר לסיום.