עוד בחירות – וניתוח של הפן הדיגיטלי שלהן

אנחנו נמצאים בעידן שבו ההיי-טק והטכנולוגיה שולטים בעולמנו – אבל רק עד שזה מגיע למערכת הבחירות. כשבוחרים כוכב שנולד, שף חדש, את השיר לאירוויזיון או כל כוכב ריאליטי אחר, אנחנו מצביעים דרך הסמארטפון לטאלנט האהוב עלינו. אבל מערכות הבחירות לכנסת, לרבות זו שאו-טו-טו מסתיימת, נערכות בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהתנהלו הבחירות הראשונות, בינואר 1949, כמה חודשים לאחר קום המדינה.

ניסיתי לחשוב מה הסיבה לכך שבימינו אלה, שבהן הטכנולוגיות פורצות בכל יום גבולות חדשים, דווקא בבחירות לכנסת מצביעים באותו פתק נייר שהצביעו בו הורינו וסבינו. התשובה, בעיניי, היא חוסר אמון במערכות הממוחשבות. לא, זה לא חוסר אמון במכונות, אלא חוסר אמון בבני האדם, במי שאחראים להפעלת המחשוב. כשאנחנו שומעים על כל מיני מעשי "כשפים" שכל מיני האקרים עושים באתרים הכי מסווגים והכי בלתי חדירים בעולם – אנחנו, או לפחות הפוליטיקאים ויועציהם, סומכים רק על מגע יד אדם.

נכון, בבחירות בשיטה הנוכחית ישנם זיופים. כמעט בכל מערכת בחירות מתגלות קלפיות שבהן מספר הפתקים עולה על מספר בעלי זכות הבחירה וכאלה שדפוסי ההצבעה בהן הזויים למקובל באותו אזור. אבל היתרון הוא שבקלפיות אלה ניתן לבצע ספירה חוזרת. כשהמערכת תהיה ממוחשבת, תמיד יקונן אצל חלק מהציבור וחלק מראשי המפלגות החשד שמישהו השתלט על המערכת והיטה את התוצאות, ולך תבדוק. שלא לדבר על אפשרות של השתלטות עוינת ממדינות אחרות על המחשבים. וגם אם טובי המומחים יבדקו – תמיד יהיו מומחים אחרים שיסבירו למה קודמיהם טעו. איזה שופט, שעל פי רוב אין לו ניסיון בתחומי המחשוב וההיי-טק, יוכל להחליט מי צודק? אלא שלמרות זאת, בסופו של דבר, הקדמה תגבור על החששות והבחירות יהיו היי-טקיות, אם כי יעבור עוד זמן רב עד שזה יקרה.

בחירות 2020 או 1949? צילום: BigStock

הקמפיינים – האם הדיגיטל באמת מנצח בחירות?

מערכות הבחירות מתנהלות בשתי זירות מרכזיות: התקשורת המסורתית והתקשורת הדיגיטלית – פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ודומיהם. ואם לא שם, אז בסמארטפון באמצעות פושים של מידע על ומאת המפלגות והמועמדים. נכון שהפעם ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, מנהל גם קמפיין שטח נרחב, שבעוד כמה פסקאות אעמוד על היתרונות שלו, אבל עדיין, אפשר להגיע להרבה יותר אנשים דרך הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת הוותיקים מאשר בכנסים, רבים ככל שיהיו.

התקשורת המסורתית – לא נס ליחה. עדיין, רוב המצביעים ניזונים ממנה, בנוסף למדיה הדיגיטלית. וככל שגילו של הבוחר עולה, כך העיתון, הטלוויזיה והרדיו הם אמצעי התקשורת העיקריים שבהם הוא משתמש. למרות זאת, המפלגות משקיעות מיליוני שקלים בסרטונים ובקידומים. אגב, בצדק, משום שבתכל'ס, אין אמצעי אחר לפרסם ללא מגבלות דרקוניות של חוקי בחירות אנכרוניסטיים, שלא מאפשרים, למשל, לשדר פרסומות פוליטיות בטלוויזיה, בפורמט זהה לפרסומות מסחריות.

הפעם, הלואו-טק יקבע מי ינצח

בחירות 2020 (הראשונות השנה?) יוכרעו על ידי המענה לשאלה מרכזית אחת: אילו קהלים יבואו להצביע באחוזים גבוהים יותר – אלה של המרכז-שמאל או של הימין? וזאת לדעת: היסטורית, בכל מערכות הבחירות האחרונות, אחוזי ההצבעה בקרב תומכי הליכוד היו נמוכים מאלה של כחול לבן או המחנה הציוני / מפלגת העבודה. מדובר בתופעה סוציולוגית שלא זה המקום לנתחה. זאת היא הסיבה שנתניהו הבין, במערכת הבחירות השלישית בסבב זה, שעם כל אהדתו לקדמה, אין תחליף לעבודת שטח טובה. אם הליכוד רוצה לנסות לנצח את הבחירות, הוא חייב להביא את אנשיו מהבית. ככל שבערים הליכודיות, כמו בת ים , דימונה, שדרות ובאר שבע, יעלה אחוז ההצבעה ויגיע לממוצע הארצי, כך גדל הסיכוי של הליכוד.

חורש את השטח. ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. צילום: רומן ינושבסקי, BigStock

לגבי מפלגות המרכז-שמאל, מצביעיהן כבר באים לקלפי באחוזים גבוהים מאוד – יותר מ-70% בערים כמו הוד השרון, רמת השרון והרצליה. נכון שתל אביב נמצאת קצת מאחור, עם שיעור הצבעה של קצת יותר מ-60%, אבל למרכז-שמאל אין, כמעט, לאן לגדול. המצב הנוכחי הוא חסרון של הליכוד – אבל גם יתרון, כי לו יש לאן לגדול, ואם הוא ישכיל לשים בימים הקרובים בצד את הדיגיטל ולהתרכז בשיטה ה-"מיושנת" של דפיקה על הדלת והבאת מצביעים לקלפי – הוא יוסיף לעצמו כוח משמעותי.

בעוד פחות משבוע נדע מה עבד.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, שותף במשרד רימון-כהן, שמתמחה ביחסי ציבור לחברות היי-טק וחברות כלכליות, באסטרטגיה ובניהול משברים.