כולנו ביחד? חסמים לשיתוף פעולה

כתב: אסף שני.

אם תסובבו את ראשכם, סביר להניח שתיתקלו בשלט חוצות או במדבקה שעליו.ה כתוב "ביחד ננצח", "כולנו יחד" או כל אמירה אחרת שדוגלת באחדות ובשיתוף פעולה בימים אלה של מלחמה. לצערנו, יש פער בין ההבנה שלנו את החשיבות, שלא לומר ההכרח, באחדות ובשיתוף פעולה, בפרט בימים אלה, לבין היכולת שלנו לפעול בשיתוף פעולה. הפער הזה הוא הסיבה לכך שמודל ה-Win-Win, שנאמר בהקשר של קונפליקטים ומשא מתן, הוא מודל חלול, שפשוט לא עובד בשטח.

למה זה לא עובד?

כשבני אדם ניצבים בפני איום – איש צוות בפרויקט שלא עושה את חלקו, לקוח שמערים קשיים או אחד הילדים שלנו, שמתריס על הסמכות ההורית שלנו, עובר "ניהול האירוע" מהאונה הקדם מצחית שלנו – המערכת האנליטית המיושבת, שמבינה את חשיבות האחדות ושיתוף הפעולה, אל המערכת הלימבית – האמיגדלה וההיפוקמפוס. המערכת הלימבית, שהיא מקום משכנו של האגו שלנו, מנהלת את האירוע קצת כמו שחתולים חוצים את הכביש: "על החיים ועל המוות". מכוון שאנחנו לא מודעים לכך שמערכת הפעלה שמהותה הישרדות "השתלטה" על מוחנו, שהאגו שלנו מנהל אותנו, אנחנו משוכנעים ש-"להחזיר" לצד השני או "להראות לו שאנחנו צודקים (והוא טועה)" אלה הן הפעולות הנכונות והמקדמות ביותר עבורנו.

לרוב, אחרי שהעניינים נרגעים ושיקול הדעת חוזר אלינו, אנחנו מבינים שעלינו על רכבת ה-"צודק" ולא על רכבת ה-"חכם", אבל זו כבר הבנה שלאחר מעשה, כשלא תמיד ניתן להדביק את רכבת החוכמה. כלומר, במצבים של קונפליקטים, שבהם אנחנו זקוקים יותר מתמיד ליכולת האנליטית שלנו כדי לנהל את המצב בחוכמה, אנחנו מאבדים את היכולת הזו, ולכן לא מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה. על כן, להבין שיתוף פעולה כשאיננו מאוימים ולפעול כשאנחנו כן – אלה שני קווים מקבילים.

מזווית נוספת: חמשת החושים שלנו מופנים החוצה ולכן אנחנו משוכנעים, החל מרגע לידתנו, שמהות ההתרחשות היא מחוצה לנו. אם הצד השני – בעל עניין בפרויקט ו/או בן משפחתי – העליב, פגע או מאיים עליי, הרי שאיבדתי את הרצון לשתף עימו פעולה, שהרי מי רוצה לשתף פעולה עם "האויב" שבחוץ. המיקוד הזה "בחוץ" גורם לנו שלא לרצות לשתף פעולה עם אותם אנשים ששיתוף הפעולה עימם הוא החיוני לנו ביותר. באופן טרגי, ההתמקדות בחוץ גורמת לנו לפספס את עצמנו – אנחנו עסוקים בלהחזיר לצד השני ולא בלהשיג את המטרות שלנו.

איך בכל זאת אפשר לכונן שיתוף פעולה בין צדדים לקונפליקט?

על סמך ניסיוני ב-25 השנים האחרונות, שבהן אני מלווה בעלי תפקידים וארגונים בקונפליקטים, משאים ומתנים וגישורים, הדרך לכונן שיתוף פעולה היא באמצעות מודל אנוכי, שאני מכנה אותו "האגואיזם הרציונלי" או "I Win".

כאמור, מה ש-"מנהל את ההצגה" במהלך הקונפליקט הוא האגו שלנו. מכיוון שכך, עלינו לדבר אל "מנהל ההצגה" בשפתו – למקד את הדיוק ב-"אני". זה בדיוק מה שעושה ה-I Win. כשאנחנו נמצאים בקונפליקט ועומדים לפעול – לענות לצד השני, לשלוח מייל, לעשות אסקלציה או כל דבר אחר שכולנו נוהגים לבצע במצבים הללו, מציעה גישת ה-I Win שנשאל את עצמנו שתי שאלות: הראשונה – האם מה שאני עומד.ת לעשות יקדם אותי אל עבר השגת מטרותיי? אחרי 25 שנה אני יכול לומר לכם שב-99.8% מהמקרים התשובה היא "לא". שימו לב שאתם בודקים מול עצמכם מה נכון עבורכם – כלומר, שהשאלה הזו ממקדת אתכם במטרות שלכם ולא בפעולותיו של הצד השני. במידה שעניתם לעצמכם "לא", שאלת ה-I Win השנייה היא: מה אני צריך.ה לעשות כדי להשיג את מטרותיי? וכאן, שוב בשיעור שמעל ה-90%, תהיה המסקנה שלכם שעליכם לדבר עם הצד השני. ייזום השיחה עם הצד השני, ושיחה היא הפעולה הבסיסית ביותר של שיתוף פעולה, נעשית ממניעים אנוכיים. האגו שלנו, זה שדרבן אותנו לעלות על רכבת ה-"צודק" הוא גם זה שבאמצעות שאלות ה-I Win עוזר לנו לרדת מהרכבת הזו ולעלות על רכבת ה-"חכם".

אסף שני, מנכ"ל שני גישור, הוא יועץ בנושאי קונפליקטים, משא ומתן וגישור. הוא ירצה בכנס מנהלי הפרויקטים PMI של אנשים ומחשבים, שיתקיים ביום ג', ה-18 ביוני, בלאגו בראשון לציון. לפרטים נוספים ולהרשמה לאירוע לחצו כאן.