בני פיינשטיין, אינטרסקול ישראל: "העינויים הפיזיים בשבי המצרי היו קשים מנשוא"

לקראת יום חשבון הנפש, חושפים בכירי התעשייה מה מסמל עבורם יום הכיפורים ● והפעם, בני פיינשטיין, יו"ר מו"ל – איגוד ישראלי לטכנולוגיות המידע בחינוך, מספר על ימיו הקשים בשבי המצרי, על הרוח הישראלית שהחזיקה אותו מלשקוע בדיכאון – ועל האמונה וההבטחה שנתן לעצמו אחרי המלחמה

12/09/2013 16:32

ה-6 באוקטובר 1973 היה יום קשה. התחלנו את היום עם שלווה פסטורלית של יום כיפור במעוז "ליטוף" שעל תעלת סואץ. בשעות הצהרים החלה ההתקפה המצרית ותוך כמה שעות מצאתי את עצמי, טוראי במילואים ואב לשני ילדים, מפקד על החיילים שנותרו במעוז. מתוך כ-30 קצינים, מפקדים וחיילים, נותרנו בערך 12 – אבל המשכנו ללחום. 12 חיילים ומספר טנקים נותרו בקרבת המעוז, מוקפים אלפי מצרים שזורמים אל תוך סיני. ועדיין, למרות הכל, הצלחנו להדוף את כוחות הקומנדו המצרי מהגדרות שלנו.

במהלך הלילה הלחימה שככה, אבל נותרנו דרוכים. רעש היריות והפגזים כאילו התרחקו מהמעוז הפגוע וההרוס. הערב ירד והחושך והצללים שהשתלטו עלינו היו כמו תפאורה זועקת ומדכאת למוות שירד על הצעירים האמיצים, שרק כמה שעות קודם חלמו על משפחותיהם המבלות ביחידות ביום כיפור הקדוש וממתינות לסיום הצום ולארוחה מפסקת. ניסינו לטפל בפצועים ולפנות את מי שניתן, אך מדי פעם לפעם ההפגזה התחדשה.

זו הייתה שעתה הקשה של הישראליות, אבל גם שעתה היפה ביותר. בבוקר שלאחר מכן, ניסינו להחזיק את עמדותינו, אולם המצרים היו רבים מדי ומכל עבר. בקשר שמענו כל הזמן כי התגבורת בדרך, אך תגבורת לא נראתה באופק. את סופו של ה-7 באוקטובר 1973 כבר ביליתי בשבי המצרי, שם החזיקו אותי ואת שאר חברי.

השבי היה קשה מנשוא. לא רק בגלל העינויים הפיזיים הנוראיים של הימים הראשוניים ואלו שבאו לאחריהם; הגוף, מתברר, חזק מהרוח. השבי היה הלם נפשי, השפלה ומאבק בין האכזריות הבלתי מתפשרת של השובים לרוח והאמונה במשפחה שבעורף ובצה"ל, שאולי עכשיו, לאחר המחדל הנורא וחוסר האונים של המלחמה, ידאג לשחרר אותנו במהרה. שם, בתאים המצחינים, בחושך וכשכל חרקי מצרים מטיילים עליך – כן, גם שם המשכנו להיות לוחמים ואנשים אשר מאמינים בצה"ל.

"השבי היה קשה מנשוא". בני פיינשטיין (מימין) בשבי המצרי

אחרי שישה שבועות קשים חזרתי הביתה. עמדו בפני שתי אפשרויות: לשקוע אל תוך התהומות שבהן שקעה נפשי, או להתרומם ולהתאושש. הייתי אז אב לשני ילדים, ואשתי לא הסכימה שאתמוטט. לאט לאט אספתי את עצמי ומצאתי את דרכי חזרה לעולם.

החלטתי להקדיש את עצמי לחינוך ילדים. לא סתם חינוך – חינוך למדעים, ובהמשך לשילוב המחשב בחינוך. במהלך שנים חינכתי דורות על גבי דורות של בני נוער, בין אם זה במסגרת עבודתי במשרד החינוך או באמצעות סדנאות וקייטנות מחשבים. כיף ואינטרסקול ישראל, אותה הקמתי ואשר מקיימת כבר כ-24 שנים קייטנות מחשבים, מחנות סטארט-אפ וקורסי מחשבים, לקחה בכך חלק משמעותי. המטרה נותרה בעיניה: לשמור על הרוח הישראלית, החדשנית והבלתי מתפשרת. זו אותה הרוח שראיתי בחברי במעוז בשעות הקשות שעברו עלינו בלחימה. זו אותה הרוח שאני מנסה להנחיל לילדי, ולכל הילדים אשר חינכתי.

יום כיפור תמיד יתחבר עם מלחמת יום הכיפורים. המלחמה בה איבדנו את התום, בה נשבר האמון עם ההנהגה ובה גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שהיו לי.

"השבי היה הלם נפשי, השפלה ומאבק בין האכזריות הבלתי מתפשרת של השובים לרוח והאמונה במשפחה שבעורף ובצה"ל". בני פיינשטיין בשבי המצרי

הכותב בני פיינשטיין היה בשירות מילואים בזמן פרוץ מלחמת יום כיפור וזכה לצל"ש רמטכ"ל על מלחמתו במעוז. כיום הוא משמש יועץ מדעי ומייסד של אינטרסקול ישראל, מכהן כיו"ר מו"ל – איגוד ישראלי לטכנולוגיות המידע בחינוך, ויועץ בינלאומי בתחום התיקשוב בחינוך.

לקריאה נוספת:

אריה עמית, לשעבר מפקד ממכ"א: "המלחמה שלנו נמשכה חודשים רבים אחרי חזרתו של אחרון אנשי המילואים"

אודי כהן, מנהל טכנולוגיות אבטחת מידע ב-וירגונט: "ישראל נדרשת לחשבון נפש ציבורי בשמירה על פרטיות"

ורד לוינשטיין, מכללת נס: "הזיכרונות מהמלחמה עדיין חיים וקיימים"

משה ישי, קומסק: "יום הכיפורים הוא הזדמנות לחשבון נפש – גם בארגונים"

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים