ורד לוינשטיין, מכללת נס: "הזיכרונות מהמלחמה עדיין חיים וקיימים"

יום הכיפורים שלי מחזיר אותי 40 שנה אחורה, אל היום בו פרצה המלחמה ההיא. הייתי אז ילדה קטנה, אולם הזיכרונות עדיין קיימים ונוכחים. נולדתי בשכונת נחלאות בירושלים. את יום הכיפור ההוא של שנת 1973 העברנו בבית סבתי, שהתגוררה ליד שוק מחנה יהודה, באחת מהשכונות הציוריות הסמוכות לבוסתן הספרדי – הגינה ההיא המפורסמת מהמחזה של יצחק נבון. חלון ביתה של סבתי נשק לבית הכנסת השכונתי הקטן. בשעה 14:00 לערך, באותו יום הכיפורים של שנת 1973, הבליחה אזעקת המלחמה שהפרה את השקט של היום הקדוש. עד היום עדיין חקוקים בזיכרוני המראות של גברים עטופים בטליתות נסים מבית הכנסת לעבר הבתים.

השלב הבא בכאוס הזה, שנוצר כביכול משום מקום, היה הדלקת את מכשיר הרדיו, הגדול והישן שהיה בגודל של מקרר – פעולה חריגה לכשעצמה בכל קנה מידה עבור משפחה דתית. המשפחה הסתופפה סביב המקלט, דרוכה ומקשיבה בחרדה לסיסמאות שהוקראו והיוו את האות לחיילנו להתגייס למלחמה. כאשר נשמעה הסיסמה "נערת החלומות", היה זה האות עבור אבי לארוז את התרמיל ולהתגייס עם כוחות המילואים. נפרדנו באותו הרגע לחודשים ארוכים.

אבי גויס לגבול הדרומי למשך כחצי שנה והשתתף במה שכונה המלחמה באפריקה. לדאבונם של הוריי, מלחמת יום הכיפורים שיבשה את התוכניות לעבור לדירה חדשה, וכך נאלצנו במקביל להיעדרות האב מהבית להיטלטל בין דירות של קרובים ובני משפחה, משום שנותרנו ללא קורת גג. בדירות הקרובים שחסינו בצל קורתם, ראיתי מדי פעם חיילים שבאו לבקר לשעות חטופות, חברים של קרוביי המגויסים. הדודות היו מפנקות אותם בקפה, עוגות וחבילות קטנות לדרך. לשמחתנו, המלחמה הסתיימה והחיים חזרו החיים למסלולם, אך הזיכרונות עבור רבים נותרו חיים וקיימים.

מאז כבר עברה המשפחה משכונת נחלאות לאחת מהשכונות החדשות בירושלים. במעבר חד מתקופה זו לימים אלו, אחת התופעות היפות בעיני היא התפתחות ענף סיורי הסליחות בשכונות ירושלים הוותיקות (נחלאות, מזכרת משה, אוהל משה ואחרות) במתחם שוק מחנה יהודה, היכן שנולדתי וגדלתי.

גם אני, למרות שכבר 20 שנה איני גרה בעיר, מקפידה על סיור סליחות שנתי בשכונות ילדותי בלילה הסמוך ליום הכיפורים, מתוך ניסיון לשחזר ולו במעט את המראות והקולות הזכורים לי מאותם בתי הכנסת שבעבר בקעה מהם שירת "אדון הסליחות" ואילו כיום רבים מהם עומדים סגורים במשך כל השבוע, מאחר ושכונות אלו שינו את פניהן.

לפני שש שנים, באחד מסיורים אלו, ביקרתי את סבתי שעדיין גרה בשוק מחנה יהודה. זה היה יום הכיפורים הראשון לאחר פטירתו של אבי ממחלה. בית ילדותו הישן המט ליפול עבר שיפוץ מסיבי. בתום הביקור, באישון הליל, הבחנתי מחוץ לבית בארגז מלא בחפצים וגדוש בפסולת של השיפוץ. משום מה, יד נעלמה גרמה לי לפשפש בארגז. לא האמנתי למראה עיני: מתוך בליל האשפה דליתי אלבום תמונות של אבי מימי מלחמת יום הכיפורים. ההתרגשות הייתה עצומה והתמונות הראו לנו מה האב עבר בשעה שאנו היינו כאן בעורף. כך נחשפנו לעשרות של תמונות מסיני, המציגות את ימי המלחמה ומהוות חלק מהפסיפס ההיסטורי של מדינתנו.

בחזרה לנוף הילדות
בכל שנה, בערב יום הכיפורים, אני חוזרת אל השכונה בה נולדתי וגדלתי, ומשתתפת במעמד סליחות מרגש בשעות הבוקר המוקדמות בבית הכנסת "חסד ורחמים" שבשכונת מזכרת משה, שהפך לחלק בלתי נפרד מערכת ההתכוננות לשנה החדשה. ניתן למצוא אודותיו מידע רב באינטרנט אודות בית הכנסת מיוחד זה, כולל דף פייסבוק (Facebook) מיוחד. "חסד ורחמים" מנוהל על ידי חזן ופייטן מוכשר וצעיר בשם מני מורנה ארמוזה – בן למשפחות אצולה ספניולית מירושלים ופעיל מרכזי בתחום שימור תרבות הפיוט הספרדית. בתקופה זו של עשרת ימי תשובה, פוקדים את בית הכנסת מבקרים מהארץ ומהעולם, במטרה להשתתף בתפילת הסליחות ובמעמד אמירת "התרת נדרים" הנאמר בבוקר שלפני יום הכיפורים. בסיומה של התפילה מכבדים את כל המתפללים בבוריקטס תוצרת הבית ותה, כמיטב המסורת הירושלמית.

הביקור השנתי בבית הכנסת "חסד ורחמים" מאפשר חזרה בזמן אל אותה התקופה בה אנשים גרו בשכנות בחצרות, דלת הבית לא ננעלה וביקור שכנים לא הצריך תיאום מראש. בתוך זיכרונות אלו, הבליחה גם תמונה מאותו יום כיפור. בעת זו, בה הזיכרון והשכחה וחשבון הנפש – הן הפרטי והן והלאומי – שזורים זה בזה כמקשה אחת, נדרשת לעתים הפרדה ובחירה במינון שרוצים לקחת ממנת מהזיכרון וגם ממנת השיכחה, ממש כמו כל תחום בחיים. אסיים בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה, ולחיי ימים טובים ומאושרים שהם כבר כאן.

הכותבת היא ורד לוינשטיין, מנהלת אקדמית במכללת נס ויו"ר פורום HR מבית אנשים ומחשבים

לקריאה נוספת:

משה ישי, קומסק: יום הכיפורים הוא הזדמנות לחשבון נפש – גם בארגונים